זכרונות
"לך מפה!" היא צועקת עליי. "פשוט תסתלק!" כל פניה כבר אדומות מכמות הדמעות שנשפכו ממנה. עוד קצת ואולי הייתה יכולה להיווצר פה שלולית קטנה שכולה עשויה רק מהדמעות שלה. היא ישבה על ברכיה מולי, כשמנסה היא להסתיר את רוב פניה עם ידייה העדינות, שלא יכלו להשיב מלחמה בחזרה ולהגן עליה. הכאב שנאגר בה כל כך הרבה זמן… והיא לא יכולה להפטר ממנו, לא משנה כמה היא תנסה, כי הוא לא יעלם, בגללי. אני רוצה להניח עליה את כף ידי, להתכופף ולחבק אותה, להזכיר לה על הזמנים הטובים שפעם היו לה וכנראה שכחה, לעלות לפחות חצי חיוך על פניה. אבל אני יודע שאני רק אגרום לה ליותר כאב ממה שיש לה עכשיו. וכשהיא נרגעת היא מסתכלת בי זמן מה ואז מתחילה לבכות עוד פעם. כאילו נזכרה בעוד סיבה בשביל להמשיך לבכות. "למה אתה לא הולך?! למה אתה לא עוזב אותי בשקט?!" היא צועקת עליי ואז מתקפלת עוד יותר לתוך צורת כדור כמו קיפוד מפוחד. לא יכולתי להגיד לה כלום… היינו רק שנינו בתוך חלל שחור וריק. כאב לי לראות אותה כך, זה גם מילא אותי בכאב. אך לא יכולתי לעשות כלום, לא לעזוב אותה לנפשה או לעזור לה… הריי בסופו של דבר, אני רק כל הזכרונות שלה…
תגובות (3)
-אני *הוא* רק כל הזיכרונות שלה… – אני פשוט חושבת שיש משהו יותר חזק במשפט ככה (יותר מדגיש את העובדה שהוא רק זיכרונות..
קטע ממש יפה ומלא ברגש, וממש אהבתי את זה שבסוף מגלים שהוא בסך הכל זיכרונות…
קטע מקסים. היו כמה מילים פה ושם שאני אישית הייתי משנה אבל זה ממש לא רציני. סך הכול הכתיבה יפה ורלוונטית(מקווה שהבנת למה התכוונתי) והעברת רגשות בצורה טובה. רעיון יפיפה שמועבר בצורה ברורה.
בקיצור, רעיון מקורי שמבוצע בצורה טובה, כל הכבוד.
תודה לשתיכן ואני שמחה שאהבתן (; ולספיר, זה משפט כן טוב אבל אני לא כתבתי על מישהו ספציפית כמו למשל על חבר שעזב אותה… אז בגלל זה, זה יכול לא להתאים.