נון סטופ – פרק 49 – כשף

אני לא יודע איך ידעתי שעומד מולי ערפד. ככה, פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, הוא הופיע מולי. הוא נראה בן שנתיים יותר ממני. קלארה, סרינה ובראד המשיכו לרוץ. אני חושב שהם בכלל לא ראו שנעצרתי, ושערפד הולך עתה להרוג אותי.
ואז קלטתי איך ידעתי שזה ערפד. השיניים שלו… הניבים המחודדים האלה, הפנים הכועסות… העיניים האדומות והקטלניות… הרגשתי כאילו העיניים מהפנטות אותי, אני הולך לטבוע בהן ולהישרף באש ששם… הזמן שעוצר. הזמן שעצר לגמרי, הוא זה שגרם לי להבין שזה ערפד. הוא היה חלק משמעותי ביותר בזה שגרם לי להבין שזה שעומד מולי עכשיו, הולך לנשוך אותי ולרצוח אותי לצמיתות.
פחדתי כל כך. לא ידעתי מה לחשוב, מה לעשות. עכשיו הכול תלוי בערפד… האמת, איזו סיבה כבר יש לו לא לנשוך אותי? עוד רגע אחד אני הולך למות… שום דבר עכשיו לא ישנה את זה… חשבתי, גם אם הוא לא היה נושך אותי עכשיו, עדיין הייתי מת. מדום לב. מהמתח הזה, שערפד מחזיק אותי עכשיו, רץ מאחוריי ולא נותן לי לברוח. "בראד!!! קלארה!!!" צווחתי בכל כוחי. כולם ברגע הסתובבו אליי. הרגשתי שגם נשימתם נעצרה לחלוטין. איך אחלץ מהמצב הזה? איך לא אמות?
זה אבוד. אני צריך להשלים עם זה, שלא אראה יותר את אמא ואבא… אני צריך להשלים עם זה שלא אחיה יותר. זה היה ללא ספק מרדף אינסופי, נון סטופ, שאין לי מושג אפילו בכלל מתי הוא הספיק להתחיל. פתאום, נקלעתי למצב הזה. פתאום, ירו בי ביד. פתאום, ראיתי שאני עומד ליפול מצוק. ועכשיו, פתאום, נושך אותי ערפד.
הוא נשך אותי. זה כל כך כאב. הרגשתי שאני מת, שהדם אוזל מגופי, שלוקחים לי את הנשמה. בראד, קלארה וסרינה לא הספיקו לעשות כלום. האמת, גם לא היה להם מה לעשות. ננשכתי על ידי ערפד – .
ואז, ברגע האחרון, בשנייה האחרונה, בדקה התשעים, הערפד נפל לרגליי.
מה קרה? הסתובבתי. ראיתי את סרינה, עם סכין. הסתכלתי למטה. גבו של הערפד היה מלא בדם. נחרדתי. סרינה נעצה סכין בגבו של ערפד. זה היה נשמע לי כל כך הזוי. זה היה נכון. לא ידעתי מה לעשות. לא הספקתי בכלל להודות לה, והיא כבר אמרה, "אנחנו חייבים לעוף מכאן." היא צדקה. אין לנו זמן עכשיו לתודות וכאלה. אנחנו מוכרחים להסתלק מהיער הזה מיד.
עדיין הייתה שעת חצות – לילה, חושך מוחלט. הסתובבתי להמשיך לרוץ, ואז לא האמנתי למראה עיניי. זה היה כמו כשף. כשף מדהים. אני חושב שאני לא מצליח לנשום ממה שאני רואה עכשיו. אני, בראד, קלארה וסרינה המשכנו לרוץ. לא הייתה לנו ברירה, היינו מוכרחים להציל את חיינו. אבל עדיין לא האמנתי מהכשף שקרה זה עתה.
רצתי ורצתי, עוד רגע אגיע לשם. הפחד עדיין אינו נדם. הוא המשיך כאילו לא קרה כלום, והרגשתי שחולפים לידנו ערפדים נוספים. ערפדים רעים, מרושעים שמחכים רק לדם אדם. אבל יחד עם זאת, גם הכשף אינו נדם.
כשף… כשף… כשף…