הסיפור על ספיידי-פרק ראשון

הכל השתנה ביום ההולדת ה-13 שלי. הוא התחיל כרגיל: הלכתי לבית הספר, שיחקתי "ספיידרמן" בשיעור. יום רגיל. אבל בשיעור מתמטיקה הכל השתנה. השם של המורה הוא גילה (בומבילה) והיא מאז ומתמיד שנאה אותי. היא מסוג המורות שרק התחילו, בערך בת 25. ברוב השיעורים אני מנסה להתרכז ולא מצליח לי אבל בשיעורים שלה אני אפילו לא מנסה. אז בשיעור מתמטיקה היא לקחה אותי לשיחה מחוץ לכיתה. היא אמרה לי ללכת אחריה, אז הלכתי. לפני שהבנתי מה קורה ולמה היא לא מדברת איתי בחדר מורים, נכנסנו לאולם ההתעמלות. "למה אנחנו פה? חשבתי שרצית רק להגיד לי להשקיע יותר בלימודים ושנחזור לכיתה" אמרתי והיא ענתה "הממ, הייתי צריכה לדעת שלא סיפרו לך את האמת". איך שהיא אמרה את המילים האלה הבנתי שהיא מפלצת. לא ידעתי מאיזה סוג וגם לא היה לי אכפת. הורדתי את שרשרת העכביש שלי מהצוואר, כיוונתי לעבר המורה\מפלצת ולחצתי על הכפתור האדום. כמעט מיד היא כוסתה בקורי עכביש שנכרכו סביבה כמו מומיה ולחצתי על הכפתור השני שעל התליון, הכפתור הצהוב. בשנייה שלחצתי עליו הפגיון שלי גדל. להב עשוי ברזל סטיגאי עם ניצב מארד שמימי וקת עשויה זהב קיסרי עם העכביש בקצה שגם בצורת פגיון יכול להשליך קורי עכביש דביקים. אהבתי אותו ובגלל העכביש שבקצה קראתי לו "ספיידי", וזהו גם הכינוי שלי. לא יכולתי שלא לחייך לנוכח העובדה שאני סוף סוף משתמשת בו. זינקתי על המורה שלי ואמרתי לה "אני מניחה שאני לא צריכה שיעורי בית היום" ושיספתי עם הפגיון. הדבר שקרה אחר כך הדהים אותי יותר מכל, המורה שלי לשעבר פשוט התאדתה ונהפכה לגרגרי אבקה צהובה עם ריח חזק של גופרית. כמעט מיד דלת האולם נפתחה ונערה בלונדינית שנראתה בערך בגילי שהחזיקה קשת בידה ואשפת חיצים מלאה על גבה נכנסה לתוך האולם. "איפה היא?!" היא שאלה. "איפה מי? אני כבר חיסלתי את המפלצת" אמרתי בגאווה. היא שאלה "את חצויה? מי את? מי ההורה האלוהי שלך? איך השגת את הפגיון ואיך חיסלת את המפלצת?" היא שאלה. "אולי כדאי שקודם תגידי לי עם מי הכבוד?" עניתי לה. "מצטערת" אמרה "אני ג'סיקה בלום, בתו של אפולו". "ואני עדן גומז, אבל את יכולה לקרוא לקרוא לי ספיידי. אני לא חצוייה ואין לי הורה אלוהי. אחי נתן לי את הפגיון ולימד אותי איך משתמשים בו… וממזמן רציתי לחסל את המורה אבל לא הייתה לי סיבה..". היא הסתכלה עלי במבט בוחן, מה שגרם לי להרגיש מאוד לא בנוח אז החלטתי ליזום שיחה."אבא שלך הוא באמת אפולו? כאילו, אל השמש והמוסיקה מהמיתולוגיה היוונית?" שאלתי
"כן"
"ומאיפה באת? יש עוד כמוך?"
"תלוי למה את מתכוונת. אם יש עוד ילדים של אפולו או חצויים באופן כללי?"
"אז ככה קוראים לכם? חצויים?"
"כן"
"ואת תהרגי אותי עכשיו?"
היא הרימה ראש והסתכלה לי בעיניים ואמרה "אני לא אהרוג אותך, אני אביא אותך לבית הספר בשביל שנראה אם גם את חצוייה". "אני לא חצוייה" מיהרתי להכחיש "יש לי שני הורים ואח גדול. ואני מבטיחה לך שאף אחד מהם הוא לא אל אולימפי". "נראה" אמרה בשלווה.