Blood, snow and bones- פאנפיק לגיבורי האולימפוס

פרק 1-אריאנה:

היא הרגישה כאב חד בגבה. היא ניסתה לפקוח את עינייה, אך החשיכה כמו לחצה על גולגלתה ומנעה מעינייה להיפקח. כל מה שיכלה לעשות באותו רגע היה לצרוח. היא לא זכרה מי היא. מה היא. רק את שמה זכרה. אריאנה. לבסוף היא צנחה בחוזקה על אדמה קשה, מכוסה דשא. גופה כאב מהנפילה. לא. לא מהנפילה. מההתגשמות. מישהו גרר אותה מהשאול. מי גרר אותה? ואיך היא הגיעה לשאול? היא לא זכרה, כמו שלא זכרה את שאר חייה.
היא ניסתה להתיישב, אך בחילה גאתה בה והיא צנחה בחזרה לאדמה.
\"מישהו…?\" היא גנחה בכאב.
\"יש שם מישהו?\" אמר קול של נער.
\"תעזור לי!\" כל פעם שדיברה היא הרגישה כאילו פגיונות משספים את חזה.
הבזק של שחור, והנער ניגש אליה.
עורו היה חיוור כחלב ושערו ועינייו שחורים כלילה. בגדיו, חולצת טי-שרט ומכנסי ג\'ינס, היו שחורים גם כן.
הוא הושיט לה יד.
במאמץ מסויים היא תפסה בידו והוא הניף אותה לעמידה. היא מעט התנודדה בהתחלה, אבל אז היא התייצבה.
היא שיחררה את ידה מאחיזתו ונשענה על עץ סמוך.
\"את בסדר?\" הוא שאל.
\"לא כל כך."
\"את פצועה.\"
היא הנהנה עוד לפני ששמה לב לכתם הדם שבהק באזור חזה על הכיתון* השחור שלה. היא שמה לב, בנוסף, שעל חגורתה הכסופה ניצנצה חרב ממתכת שחורה ומיסתורית.
היא השקיפה אל האופק. היא עמדה על גבעה, ועמק של אזור לונג איילנד ניצנץ מתחתייה.
\"מה קורה פה? איפה אנחנו?\" היא שאלה בבילבול.
\"אנחנו…\" הוא היסס לרגע. \"אנחנו על גבעת החצויים.\"
\"חצויים?\"
\"כן. חצויים. חצי אלים וחצי בני אדם.\"
\"כמו במיתולוגייה היוונית?\"
\"בדיוק.\" הוא ענה.

*כיתון: שמלה פשוטה שהייתה נפוצה ביוון העתיקה.