הייתי פעם פרק 1

הוא מנופץ. הוא מחולק לאלפי רסיסים. ולעולם הוא לא יהיה שלם שוב. אני בוכה, דבר שלא חדש ביומים האחרונים. מאז יום ראשון הדמעות לא הפסיקו לרדת. לא אכלתי, ולא שתיתי. הכר שלי רטוב מדמעות מלוחות, העניים שלי אדומות. והלב. הלב כואב. ידי נקפצת לאגרוף ואני מכה אותו בכר. עיני דומעות. אני חושבת עליו. תמונתו עולה כנגד רוחי. ואני בוכה. הלב שלי כואב והוא לעולם לא ישוב להיות שלם. אני חייבת לספר למישהו. אבל שומר הסוד איננו, שומר הסוד האהוב, שומר הסוד שבגללו אני מפורקת עכשיו. תמונתו עולה ברוחי וזרם של אדרנלין מאיים לפרוץ. אני נושמת עמוק ומקשיבה לשקט שסביבי, אני מביטה על החדר. קיר אחד צבוע בצהב והשאר בשמנת. המצעים שעל מיטתי צהובים ומוכתמים מדמעות. על אדן החלון יש מקום לשבת, ושם יושבים הדובים ממנו. נקישה חלושה בדלת קוטעת את חוט מחשבתי. אמא. אני מתעלמת ומדליקה שירים. יומים לא יצאתי מהחדר. ואני לא מתכוונת לצאת. לעולם. נקישה נוספת, ומגש מחליק מתחת לדלת. אני קמה בחוסר חשק ונוטלת אותו. אני פותחת את הנייר כסף. יש שם אוכל. אבל אין לי תאבון. מה שלוכד את מבטי זה הסכין. אומנם הוא רק לחתיכת ירקות, אבל זה סכין. אני לוקחת אותו ברעבתנות וחותכת. אני מרגישה את הדם הסמיך נוזל. דמעות זולגות לאורך הלחי שלי, וזה לא מהכאב. עוד חתך. חיוך ננסך על פני. אולי אני יגיע למקום שבו אהוד, אהוב ליבי. מי היה מאמין? שאני, הילדה הכי מאושרת על כדו"א יחתוך? התמונה של הדם עולה למוחי שוב כשאני רואה את דמי, וליבי רוצה לפרוץ החוצה מכאב. אני חותכת שוב בחוזקה. ונזכרת באותו ערב, יום ראשון.
***
יצאתי לטייול עם אהוד. טיילנו על חוף הים,יחפים, חסרי דאגות. תואמים לגילנו, גיל 16. הלכנו לאורך החוף, צוחקים, נכנסים למים,משפריצים, ופורקים את הלב אחד עם השני. יושבים על החול הרך ומקשיבים לגלים. ואז זה קרה בבת אחת. זוג נערים רץ לכיווננו, שביד כל אחד מהם סכין חדה, קטנה, וקטלנית. אהוד בלי לחשוב ניצב לפני. עמדתי מאחוריו אוחזת בחולצתו בכח. "תברחי" הוא סינן לעברי "הם רוצים לפגע והם קרובים מדי אנחנו לא נספיק לברוח יחד אני יעכב אותם" אז לא הבנתי ש"לעכב" זה למות. לא הסכמתי לעזוב אותו אך הוא התעקש. "אני אוהב אותך" לחש, והוסיף. "תחיי חיים יפים, תמצאי את האחד. ובשבילי תחיי. ועכשיו, תברחי." אני זוכרת איך נכנעתי לקולו המתחננ ורצתי. אבל הייתי חייבת לעצור ולראות אותו מגיע. אבל מה שראיתי, היה ההפך ממגיע. הוא שכב שם מכוסה כולו בדם..
***
ליבי נשבר. אני מנסה למחוק את התמונה. אני לוקחת את הסכין וממרה את פיו של אהוד.