'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 9

יום שישי בבוקר, סיימתי את התורנות והתקדמתי למשרדו של רפאל בהתרגשות. אני חוזרת הביתה.
"סיימתי את הכל המפקד" נכנסתי למשרדו, מתנשפת מעט.
הוא לא היה לבד במשרד, המפקדת של רוי הייתה שם. הסתכלתי על שניהם, מבחינה בקירבה ביניהם ומקמטת את מצחי.
"שטרית" רפאל כיחכח בגרונו וקם ממקומו, מסתכל עליי
"אני מפריעה?" שאלתי והוא הניד בראשו לשלילה,
"לירון אני מצטער.. פשוט יש לי שיחה עם החיילת שלי" חייך אליה במבט מתנצל והיא הנהנה בהבנה,
"שבת שלום רפי" חייכה אליו ויצאה מהמשרד. נותרתי במקומי, ממשיכה להביט בו בשקט.
"את צריכה ללמוד לדפוק לפני שאת נכנסת" אמר כעבור כמה שניות של שקט, חייכתי חיוך סגור
"הפרעתי למשהו?" צחקקתי מעט והנחתי את הדפים שהיו בידיי על שולחנו, עיניו הירוקות הביטו בי בכעס והשתתקתי מיד.
"יש כאן הכל?" שאל והרים את הדפים מהשולחן, מעיף בהם מבט.
"כן" אמרתי, גורמת לחיוך מרוצה לעלות על פניו, חיוך שחשף גומה שלא שמתי לב אליה קודם לכן.
"אני צריכה ללכת, צריך להיות לי אוטובוס בקרוב" אמרתי והוא הנהן.
"שבת שלום שטרית" אמר והכניס את ידיו לכיסים,
"שבת שלום המפקד" חייכתי ויצאתי ממשרדו, לוקחת את התיק הגדול שלי על כתפיי ומתקדמת לכיוון התחנה הריקה.
ישבתי בתחנה בערך שלושים דקות והאוטובוס אפילו לא נראה באופק. נאנחתי בעייפות ונשענתי מעט. לפתע נעצרה מולי מכונית לבנה, גוררת את מבטי המבולבל
"שטרית?" רפאל יצא ממנה והסתכל עליי, מבטי נלכד על גופו במשך כמה שניות, הוא היה לבוש בבגדים אזרחיים, זה הלם אותו הרבה יותר ממדים.
"למה את עוד פה?" שאל, גורם לי להעביר את מבטי אל פניו במהירות
"האוטובוס לא הגיע" הסברתי והוא הנהן בהבנה,
"בואי, אני אקח אותך" אמר, הסתכלתי עליו במבוכה וחיזקתי את אחיזתי בתיק
"לא המפקד, אני לא רוצה לעכב אותך" חייכתי חיוך סגור,
"את לא מעכבת אותי, בואי" נכנס למכונית, הסתכלתי עליו במבט מודה ונכנסתי גם אני.
"אתה יכול להוריד אותי בעיר?" שאלתי, הוא הנהן בחיוך. בהיתי בפניו במשך כמה רגעים
"את בסדר?" שאל לאחר ששם לב למבטי, מיהרתי להזיז אותו לכיוון החלון והנהנתי במבוכה.
"תודה המפקד" אמרתי והוא חייך חיוך סגור,
"את יכולה לקרוא לי רפאל, אנחנו לא במסגרת צבאית" אמר, חייכתי בשקט.
משך הנסיעה עברה בשקט מוחלט. הגענו לחיפה והוא עצר את המכונית ליד תחנת הרכבת.
"תודה שוב המפ..רפאל" הסתכלתי עליו במבט מודה, ולקחתי את התיק.. יוצאת.
*******************
"שלום" נכנסתי הביתה בעייפות וזרקתי את התיק על הרצפה ליד הדלת. ריח של בישולים היה באוויר.
"אוצר" אליאב יצא מחדרו וחיבק אותי בהתרגשות, חיבקתי אותו בחוזקה. מסרבת לשחרר.
"ילדה שלי" אמא יצאה מהמטבח וניגבה את ידיה במגבת שהייתה על כתפה.
"אמא" חיבקתי אותה, היא ליטפה את פניי ברוך ונשקה למצחי, עיניה הזהובות הסתכלו עליי באושר.
"את רעבה? את רוצה שאני יביא לך משהו?" שאלה במהירות, גוררת את צחוקי, הנדתי בראשי לשלילה
"אני הולכת לנוח, אני מתה מעייפות" שיחררתי פיהוק מפי. ידו הקטנה והחמה של אליאב תפסה בידי
"לילה טוב" מלמלתי וליטפתי את פניו ברכות, הוא חייך ונישק אותי נשיקה קטנה על השפתיים.
נכנסתי לחדר הישן והמוכר, חולצת את נעליי, נשכבת כל המיטה הגדולה שלי בנוחות ושוקעת בשינה עמוקה.
התעוררתי מצלצול השעון המעורר, משפשפת את עיניי בעייפות וממצמצת כמה פעמים.
קמתי מהמיטה באיטיות והתקדמתי למקלחת, פותחת את הדלת ונכנסת בחיוך קטן.
פשטתי את בגדיי ונכנסתי תחת זרם המים החמים, סוף סוף מקלחת נורמאלית.
עטפתי את גופי במגבת חדשה ונקייה, חוזרת לחדרי בשקט. התלבשתי במהירות ויצאתי.
חיוך גדול עלה על פניי למראה השולחן שהיה ערוך ומלא באוכל ביתי.
"התעוררת" אמא יצאה מהמטבח והניחה קערה מלאה באורז על השולחן, הנהנתי
"את בטח רעבה" חייכה לעברי
"תקראי לאליאב שיבוא לאכול" ביקשה.
"אליאב" נכנסתי לחדרו, הוא הסתכל עליי בחיוך ועזב את המשחק שהיה בידו
"בוא לאכול" אמרתי והוא קם ממיטתו, מביט בי בחיוכו היפה. הוא היה הדבר הכי מושלם שראיתי מימיי.
התיישבנו מסביב לשולחן בשקט ואמא מזגה לנו אוכל בצלחת. אין כמו אוכל של אמא בעולם.
נשענתי על הכיסא והנחתי את ידי על בטני בסימן לכך ששבעתי.
קמתי ממקומי והתחלתי לפנות את השולחן אך ידה של אמא תפסה בי
"תעזבי קטנה, אני אפנה" אמרה ולקחה את הכלים מידיי, נאנחתי וגלגלתי את עיניי
"אני יכולה לעזור לך" חייכתי מעט והיא הסתכלה עליי, מנידה בראשה לשלילה.
התיישבתי בכבדות על הספה, מדליקה את הטלויזיה.