הקדמה-הייתי פעם-

זה הלב. הלב שפועם. הלב שכואב. מאיה מביטה בעננים הם נראים רכים. היא רוצה לרוץ ולהניך את ראשה עליהם. אך ליבה מרוסק, הוא שבור. ואין איש שתוכל לספר לו. כי שומר הסוד שלה. זה שאותו אהבה. זה שביגללו ליבה התנפץ. הוא לא ישוב לעולם. היא מביטה בעננים, דרך טישתוש ענייה. על הדלת דפיקות חלושות, אמא. חושבת מאיה. היא בוחרת לישטוק וממשיכה להביט מעב לטישתוש. הלב כואב. הלב בוכה. הוא מנופץ למליון רסיסים השונים בגודלם. הוא כבר לא שלם כמו שהיה אז. הוא כבר מפורק. הוא לא לב אחד. ואין מישהוא בעולם שיוכל ליבר את הרסיסים. ענייה מוצפות דמעות. והיא רואה את דמותו נמסה. דמותו מתחילה להשכח ממנה. היא בוכה. היא רוצה אותו. לפחות במוחה. אבל דמותו דועכת. הכר רטוב. עוד נקישות עכשיו הן נמרצות אמא דואגת. היא שולחת מתחת לחריץ הדלת מגש עם אוכל. מאיה רוקנת אליו, הדבר היחיד שנראה בענייה טוב זה הסכין. היא אוחזת אותה בידה הימנית. היא פורסת את כף ידה. וחותכת.