מבוך האשליות- פרק 34

טירתה של הדוכסית הייתה גדולת מימדים כמעט כמו ארמונה של המלכה.
צריחים גבוהים מעוטרים בצבעים מרשימים השלימו את הגדר. גובהה נס לשחקים כך שמי שעמד מלמטה לא היה מסוגל לראות את הקצה שלה. שומרים רבים מילאו את החצר וסיירו במקום.
באותו זמן, היא התכוננה לקראת הנשף השנתי שלה, אליו יבואו כל אנשי האצולה, הסוחרים המבוקשים ביותר, והאנשים עם ההצעות המפתות שהיא מקווה שתאהב.
היא עמדה מול המראה שבחדר התלבושות ובחנה את שמלתה המהודרת, ואת התסרוקת האישית שלה. שפתיה היו אדומות עד מאוד. שיערה החום הכהה היה אסוף כלפי מעלה בסידור מרשים, ועיניה הכהות בהקו במסתורין שלא נגלה. היה לה מבט תמידי שדרש כבוד מהעומדים מולה, אך לצערה, היו כמה שלא הקשיבו לדרישה הזאת.
כמו המכשפה. מכשפת הדרום, שבקביעות ניצלה את יכולותיה להיעלם ולחזור כדי לדבר איתה בלי שאף אחד ישים לב.
קול הערפל המסתחרר שנהג לשמש את המכשפה במקרים כאלה שוב התריע על בואה.
הדוכסית גלגלה את עיניה בכל פעם שעשתה זאת, כי זה כבר נמאס לה. היא הסתובבה אליה ולא הופתעה.
"לפי החיוך על פנייך, אני מאמינה שהתוכנית נחלה הצלחה." הדוכסית אמרה.
"התוכנית של חברתנו, אני עדיין רק רואה את קו הסיום." המכשפה השיבה.
"ובאת בגלל-?"
"ההצעות שברשותך." ענתה, והדוכסית חייכה.
"את יודעת שלא אעשה לך הנחה." הדוכסית אמרה בגאווה.
"אני יודעת." המכשפה הראתה לה שהיא לא תמימה.
"או שאתן לך אותם מבחירה." הוסיפה הדוכסית.
"כמובן."
"תבואי לנשף הערב עם הסכום הגבוה ביותר, ואולי יהיה לך סיכוי."
"זה מה שרציתי לשמוע." המכשפה חייכה. "תהיי בטוחה שאזכה." היא נעלמה בסיבוב ערפל כהה והשאירה את הדוכסית לבד בתוך החדר. חיוך מסתקרן עדיין נח על פניה, והיא ידעה בוודאות שהערב הולך להיות ערב בלתי נשכח.

כשדניאל ביקשה מטוביאס לדבר לבד הרחק מכולם הוא לא היה יכול לסרב.
למרות שתחושת הבטן שלו אמרה לו שאולי זה לא הזמן הנכון והמתאים ביותר לאיזו שיחת נפש, הוא ידע שאם זה מה שהיא רוצה, כדאי לו להקשיב.
הוא עקב אחריה כשחיפשה את המקום השקט המתאים, שביחס לדממה המוחלטת שעברה בניהם בזמן הזה, הוא תהה האם בכלל לחפש מקום כזה, ולא להישאר עומדים.
הוא כמעט ולא שם לב שנעצרה לבסוף, בין עצי היער, הרחק משבילי האפר הרחבים של היערות.
היא הסתובבה אליו והוא שתק.
היא חיכתה, והוא שתק.
למרות שפניה הדגישו לו מה עליו לעשות עכשיו, הוא שתק. הוא לא ידע מה לומר. הוא לא היה בטוח מה היא רוצה לשמוע.
היא נאנחה. "אז זה העניין." חוד חרבה הגיע לגרונו. "אני לא ממש מצליחה לסמוך עלייך."
"מה?" עיניו התכווצו בבלבול נפגע.
"עוד סיבה למה אני לא יכולה לסמוך עלייך, וזה שאין לך מושג על מה אני מדברת." היא אמרה במבט כעוס.
"אני יודע על מה את מדברת-" היא קידמה את חוד הלהב והוא הרגיש בכך. "אני פשוט לא מבין מאיפה זה הגיע פתאום."
"הרגת את אח שלי." היא סיפקה לו את התשובה.
"זו הייתה תאונה." הוא הזכיר לה.
"ששיקרת בנוגע אליה והאשמת את המלכה." היא הזכירה לו.
"אני יודע, אני יודע," קולו נשמע מעט מתחנן. "אבל עשיתי את זה בשבילך."
דניאל גיחכה בספקנות. "אני מחכה לשמוע איך."
"כבר אמרתי לך." הוא השיב. "היה עדיף לך לחשוב שזה מה שקרה. המקום הזה מסוכן. אם היית יודעת מה קרה, היית עוזבת וממשיכה לבד, ובטח היית נתקלת באנשים גרועים מהמלכה, וזה היה מסכן אותך."
"טוביאס, איך לא שמתי לב עד כמה אתה טיפש בכל הזמן הזה?" היא שאלה. "אם היית אומר לי את האמת אז, הייתי סולחת לך." היא הודתה. "כל שאר הדברים שעשית הם שגרמו לי לפקפק בך."
טוביאס עצם את עיניו ונאנח בכאב שקט. הוא לא היה יכול להסתכל עליה באותו רגע, והיא, קרוב לוודאי, הפנתה אליו מבט מאוכזב ועצבני, שאותו הוא לא רצה לראות. "תפקח את העיניים שלך." היא ביקשה ממנו, והוא עשה כדבריה. "ותיתן לי סיבה מספיק טובה כדי שאוכל לסמוך עלייך."
הוא שתק.
"אם לא תגיד, אתה מוזמן לחבור חזרה לחברה המלכה שלך." היא אמרה. "נראה שאתם מסתדרים מצוין."
"אני- לא יכול." הוא הודה.
"אין לך סיבה?" היא לא נשמעה מופתעת.
"יש לי." הוא הפתיע אותה. "אבל אני לא יכול לומר."
"אל תתחיל לשחק איתי משחקים, טוביאס." היא אמרה והעבירה בו צמרמורת ברגע ששוב אמרה את שמו. בכל פעם שעשתה את זה הזכירה לו שהיא רצינית בכל דבריה ומעשיה.
"את לא רוצה לשמוע." הוא אמר, מנסה לשכנע אותה לוותר ולתת בו אמון בכל זאת.
"בסדר." היא החזירה את חרבה אל הנדן שלך. "תהנה להיות החייל הקטן של המלכה השחורה." היא החלה ללכת ועברה על פניו.
"לא, חכי." הוא תפס בידה, אך היא התנערה מיד והשתחררה ממנו. היה בה הדחף להסתובב אליו ולהמשיך להוכיח לו עד כמה היא שונאת אותו באותו רגע, אך היא התאפקה והמשיכה ללכת. "דניאל." הוא תפס בה שוב והיא שוב התנערה ממנו. הוא הלך אחריה במהירות, עקף אותה ועצר ממולה, מנע ממנה להמשיך. היא ניסתה לזוז ימינה אבל הוא פנה גם לשם. היא ניסתה לפנות כמה צעדים שמאלה, אבל שוב כשלה מלעבור אותו.
היא נאנחה בתסכול. "אני לא רוצה לרקוד." היא אמרה וניסתה פעם נוספת לעבור אותו, ונכשלה. "בבקשה, תיתן לי ללכת."
"אני לא יכול." הוא אמר. "נתתי את המילה שלי לאח שלך, ואם תלכי לא אוכל להגן עלייך."
דניאל גלגלה עיניים בעצבנות. "כמו שכבר ראית, אני מסוגלת לדאוג לעצמי טוב מאוד." היא התקדמה אך נעצרה שוב. "זו הפעם הראשונה בה ראיתי אותך נחוש כל כך." היא עקצה אותו וניסתה שוב, ללא הצלחה.
"תן לי סיבה למה לא לדקור אותך עם החרב שלי ברגע זה." היא תפסה בניצב חרבה במבט נחוש.
"אני אוהב אותך." הוא הודה לראשונה.
"מה?" היא כיווצה את עיניה בבלבול ותדהמה, מקווה שלא שמעה נכון.
"אני אוהב אותך." הוא הודה בפעם השנייה, והפעם הזאת הייתה קלה הרבה יותר. חיוך קל הופיע על פניו והוא השפיל את מבטו כדי שלא תשים לב.
הוא הרים את ראשו אליה אך היא נעלמה מעיניו. הוא שמע את פסיעותיה מתרחקות מאחוריו, וכשהסתובב ראה רק את גבה כשהתרחקה ממנו. הוא נאנח בעצב, זה הכל. הוא לא כעס או התעצבן, למען האמת, הוא הבין, והוא לא חשב שתגיב אחרת.
הוא קילל את עצמו על שעשה את כל הטעויות האפשריות בניסיון לעשות את ההיפך, ונשען על העץ הקרוב אליו כי לא מצא דבר אחר יותר טוב לעשות. הוא חשב הרבה על מה לעשות והבין שללא דניאל, אף אחד לא יגיע לחפש אותו. המלכה השחורה עשתה מה שהיא צריכה בעזרתו, ג'יימס והחבורה שלו בכלל לא יודעים איך קוראים לו, קלואי נמצאת השד-יודע-איפה, והוא נשאר לבד.
הוא נאנח ונשאר במקומו, אך במיוחד, הוא לא ציפה לראות את מי שהגיע אליו באותו רגע.