Grey
ארבעה תגובות מעלה עוד שתי פרקים(: *ביקורת על הסיפור ועל הכתיבה בבקשה!!!*

׳תמיד כשאת פה׳ – פרקים 7+8.

Grey 19/10/2015 711 צפיות אין תגובות
ארבעה תגובות מעלה עוד שתי פרקים(: *ביקורת על הסיפור ועל הכתיבה בבקשה!!!*

׳תמיד כשאת פה׳ – פרק 7 – ׳קניון׳
"תפסיקו לריב!" צעקתי, דילן הכניס לכריס אגרוף כשראה אותו מנשק אותי, וזה התפתח למריבה.
"אני כול-כך שונא אותך!" דילן אמר לו כשנעמדתי בניהם כדי להפריד ויצא מהחדר בטריקת דלת חזקה.
"הפעם אני לא אתן לך סטירה, פעם הבאה שתעשה משהו כזה אני אשתק אותך." אמרתי בקול ובמבט מאיים לכריס ויצאתי מהחדר, חיפשתי את דילן בכול מקום אפשרי בבית חולים אבל לא מצאתי, חיפשתי במחלקה הארוכה שאני שוהה בה, בקבלה, בקפיטריה, בחצר ובחנייה הוא לא היה בשום מקום מאלה.
חזרתי לחדרי וסוף-סוף הוא היה ריק, נשכבתי במיטה עם מחשבות על כול מה שקרה ביום האחרון.
.
"די! תעזוב אותי." צעקתי על רועי, שוב אני קשורה לכיסא בחדר חשוך.
"אני רק ישלח אותך לאן שאת שייכת. לגיהנום." הוא אמר בחיוך ממזרי טען את האקדח והקריב לראשי.
"אתה אח שלי, למען השם. לא עשיתי לך כול רע." אמרתי כשעיניי מורידות מטר של דמעות.
"אמא שלך מתה ואותך זה אפילו לא עיניין! כשהתקשרתי חמישים פעמים כדי להגיד לך להגיע לבית חולים את אפילו לא ענית. היא החזיקה את עצמה בכאבים רק כדי להיפרד ממך," אמר ודמעות התחילו לזלוג מעיניו גם. "כשלא ענית בכלל, היא נכנעה. זה הכול באשמתך." הוא הוריד את האקדח מראשי, התיישב בריצפה והתחיל לבכות.
"רוני, אני מצטער." קולו אמר.
"רוני!" פקחתי את עיניי בבהלה וראיתי את דילן, מבעד לחלון השמש הייתה בשמים, זה יום חדש ואני מקווה שהוא יעבור יותר טוב.
"זה רק חלום רע," אמר בקול עדיין ושיחק בשערי. "ואני מצטער על מקודם." הוסיף והשפיל את מבטו. התרוממתי לישיבה וחיבקתי את דילן.
"זאת לא אשמתך שיש לך אח כזה דפוק." לחשתי באוזנו, הוא חייך מעט ונתתי לו נשיקה עדינה בלחי.
"הוא לא באמת אח שלי, הוא מאמא אחרת אבל אמא שלי לא יכלה להשאיר אותו לבד בגיל קטן אז היא אימצה אותו וגידלה אותו כאילו שלה," הוא אמר והעיניים שלו נצצו. "אף פעם לא הסתדרנו ותמיד קינאנו אחד בשני." המשיך וכשסיים לדבר קם והתקדם ליציאה מהחדר.
"אני הולך לבדוק מתי משחררים אותך." אמר ויצא בזריזות מהחדר.
עכשיו מובן לי למה הם לא דומים. לא דומים בכלל. אבל אם זה ככה אז מי האבא? ומי האמא שלכריס?
"הרופא יבדוק אותך עוד שעה, אם הכול יהיה בסדר הוא ישחרר אותך עוד היום." דילן נכנס אחרי כמה דקות וחיוך גדול ויפה מרוח על פניו.
.
"בבקשה בוא איתי לקניון." התחננתי בפני דילן. השתחררתי הביתה וכמובן שלא לבית שלי, רציתי לחפש עבודה כדי לקנות בגדים בגלל שאני בטוחה שרועי זרק הכול או מכר, לפתוח חיסכון וגם כדי להחזיר לליאורה על כול הזמן שאני שוהה בביתם.
"קשה להתנגד לך." נאנח והוריד את חולצתו בפני.
"אחמ…" השתעלתי בציניות והוא התחיל לצחוק.
"אל תדאגי," אמר בחיוך רחב התקדם אל הארון והוציא חולצת טישרט שחורה ולבש על גופו, הוציא כסף מהמגירה שליד המיטה ותחב לכיסו. "אני מוכן, בואי." תפס בידי ויצאנו מהבית, המכונית של כריס הייתה מולנו ובתוכה כריס מתנשק עם הבחורה מהימים הקודמים. יש לו חברה והוא מנשק אותי. אני פשוט שונאת אותו. אפילו שזה היה כדי שדילן לא יגלה על מה שקרה לי.
"בואי." דילן משך אותי אליו לחיבוק צדדי כשראה שאני בוהה בהם והתחלנו ללכת.
הגענו לקניון. הוא היה ענק, שלושה קומות או ארבעה מלאות בחנויות, מסעדות ודוכנים. התהלכנו במסדרון הארוך ונעצרתי מול חנות בגדים, בחלון הראווה הייתה בובה אנושית לבושה בשימלת מלמלה בצבע וורוד עתיק וחגורה שחורה במותניה.
"נמשיך?" דילן זירז אותי, נכנסנו לגלידרייה והוא קנה לי ולו גלידה בטעם וניל ועוגיות. הכי טעים!
"מחפשים כאן עובדים?" פניתי לקופאית בגלידרייה כשדילן יצא לדבר בפלאפון. היא בחנה אותי מראש עד רגליים.
"לא. אנחנו מלאים." אמרה ועיקמה את פרצופה. זאת כבר החנות החמישית שדוחים אותי. זה מעצבן ומתסכל באותו הזמן.
"בואי איתי." דילן אחז בידי וגרר אותי אחריו. נעמדנו מול תא צילום ושתינו התפקענו מצחוק.
"אתה לא רציני." אמרתי וצחקתי עוד יותר בקולניות. הוא הכניס את המטבעות והתיישבנו בכיסא.
הוצאתי לשון והוא צחק ועשה לי "קרניים", חיבק אותי אליו, נתתי נשיקה בלחי שלו והוא עשה פרצוף נבהל, הסתכלנו אחד לשני בעיניים עם חיוך ושנייה לאחר מכן אני מוצאת את עצמי שוקעת בקסמיו עם נשיקה בשפתינו.
נהייתי אדומה ושתקתי. לקחתי את התמונות והכנסתי לתיקי, יצאנו לכיוון המוניות כשאנחנו שותקים אך מחזיקים ידיים.
הגענו הביתה ונכנסתי לחדרו של דילן, על המיטה הייתה קופסא ועלייה פתק 'לרוני' פתחתי ובפנים היה את השימלה שראיתי היום בקניון וסנדלי עקב שחורות.
.

.

.

.

׳תמיד כשאת פה׳ – פרק 8 – ׳התמונה׳
"דילן! רוני! בואו לאכול." אימו של דילן צעקה לנו מהמטבח, ארוחת הבוקר זאת הארוחה החשובה ביותר ביום, ככה לפחות אמא שלי הייתה אומרת. הערתי את דילן בכך שנתתי לו כמה מכות על גבו החשוף.
"אני בגן עדן?" הוא שאל בחיוך חושף שיניים.
"אם לא תתעורר עכשיו אולי תגיע לשם מהר מאוד." אמרתי בציניות וגררתי את עצמי בעייפות למקלחת בכדי לצחצח שיניים. דלת החדר של כריס היתה פתוחה, הוא ישב על המיטה ושקע בתמונה שראיתי ביום הראשון שלי פה, התמונה עם שתי האמהות ושלושה ילדים וזוג אבות.
"מי אלה בתמונה?" שאלתי ונכנסתי בתמימות לחדר, התיישבתי לידו וגם אני הסתכלתי בתמונה.
"ההורים שלי, ההורים של דילן, דילן ואני." הוא אמר בקשיחות וקם ממיטתו המסודרת אל עבר הקיר והחזיר את התמונה למקומה, למה הוא חייב להיות כזה מוזר?! ולמה הוא תמיד מתחמק ממני?
"ומי התינוק?" שאלתי שוב אך הוא לא הזיז את ראשו כדי להסתכל עלי בכלל. כריס התקדם לעבר ארונו והוציא ממנו בגדים שחורים, הוריד את חולצתו וחשף את שרירו לפני. שמעתי רעש מאחורי, הסתובבתי ודילן עמד בכניסה של החדר, ידיו מונחות על המשקוף והוא היה נירגז.
"איכס. ביי." אמרתי בזריזות וקמתי ליציאה מהחדר כשכריס עמד להוריד את מכנסיו, תפסתי בידו של דילן ומשכתי אותו ל'מסדרון' שחיבר בין החדרים.
"מה זה היה?" הוא שאל עצבני ואיגרף את ידיו. בזמן האחרון דילן תמיד עצבני כשאני מתקרבת לכריס או מדברת עליו.
"לא היה כלום. רציתי לדעת מי האנשים שבתמונה." אמרתי והתקדמתי על עבר המקלחת. מעצבן אותי כבר הקנאה שלו. שיסדר את הבעיות שלו עם כריס ושלא יוציא את זה עלי. נעלתי את הדלת והתיישבתי על הרצפה הלבנה כשברכיי מחובקות חזק אל חזי, הלוואי שההורים שלי היו כאן.

"לאן אתה הולך?" לחשתי לעבר כריס אשר הפריע לשלוותי בכך שהעיף אותי מהמקלחת בכוח.
"למה את חושבת שזה עניינך?" לחש לכיווני בציניות. אח! אני שונאת את היחס שלו.
"אתה לבוש בשחור. תגיד לרועי שאני מתגעגעת אליו… הוא אחי, בכול זאת." אמרתי מהרהרת אך מצד שני בטוחה בדברי.
"לא מכיר שום רועי." אמר בקול והלך לדרכו כשדילן התקרב לכיוונינו.
"רוני." דילן קרא בשמי אך התעלמתי ממנו. כמו שעשיתי במשך כול היום.
"רוני!" חיזק את קולו אבל עדיין לא הגבתי. הוא החזיק בכף ידי וסיבב אותי אליו. קשה להתנגד לו.
"מצטער." אמר וחיכה לתגובה ממני, אני לא אסלח לו בקלות כזאת. שיחררתי את ידי מאחיזתו ויצאתי מהבית, קולטת בעיניי את האופנוע של כריס ומתקדמת אליו.
"קח אותי איתך." פקדתי עליו ועליתי על האופנוע מאחוריו.
"תזכרי שאת באחריות של עצמך. לא משנה מה יהיה. ואסור לך לספר לאף אחד!" אמר בקול קשוח, הוריד את הקסדה השחורה מראשו והניח על ראשי בעדינות.
"מבטיחה." אמרתי בקשיחות והחזקתי במותניו באי נעימות והוא הניע את האופנוע ונסע.
שחררתי את אחת מידיי שאחזו בו באיטיות ופרסתי אותה מצד גופי ברוח החזקה שהתנוססה בשל המהירות, כריס סיבב אלי חצי ראש וגיחך. לפתע הרגשתי מעידה קטנה ופחד עז מלפול ותפסתי בו שוב הפעם בחיבוק חזק סביב גופו והוא התחיל לצחוק. הזבל הזה! הוא העלה את המהירות בכוונה.
"אידיוט!" צעקתי בשעשוע והוא גיחך לו בהנאה.
אחרי חצי שעה של נסיעה הגענו לבית שנמצא באמצע שדה באמצע שום מקום. מבחוץ הבית נראה ענקי. וילה כזאת.
"איפה אנחנו?" שאלתי בפחד, זה היה נראה מקום רגיל אבל משהו בו הפחיד אותי.
"תצמדי אלי." כריסאמר והוציא אקדח שחור מכיסו.
"להיצמד א…אלייך?" גמגמתי, הוא מצפה שאני אתקרב אליו כשהוא מחזיק ביד את הדבר הזה?
"בואי כבר!' צעק לעברי בלחש וקירב אותי אליו. "לא משנה מה את רואה, שלא תעיזי לצעוק!" הזהיר אותי ותפסתי בקצה חולצתו האחורית והלכתי בצמוד אליו. נכנסנו אל הבית ודמעות הציפו את עיניי. אנשים פצועים ומתים בכול עבר. דם רב על הרצפה שפעם הייתה לבנה. נתקפתי פחד והתחלתי לרעוד. עברנו חדר חדר עד שהגענו לחדר שדלת חומה וענקית כסתה את הפתח, כריס ניסה לפתוח אותה אבל היא הייתה נעולה.
"איה!" זעקת כאב ארוכה נשמעה מבעד לדלת, כריס איבד את סבלנותו ובעט בדלת בחוזקה והיא נפתחה.
אישה צעירה בעלת שיער שחור הייתה קשורה לכיסא ודיממה מראשה בדיוק כמו שאני הייתי. הדמעות לא פסקו לרדת על לחיי. רציתי כל כך לרוץ לעברה ולשחרר אותה אבל הייתי משותקת, בשוק, כמעט ואיבדתי את השפיות.
"אל תזוזי." כריס אמר לי בשקט ושחרר את ידי מחולצתו. הוא התקדם מעט אל תוך החדר השחור והחשוך ואחרי שנייה קצרה נשמעה ירייה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך