כוס התה

ספל התה מונח על השולחן. השפלים והקפלים מחרסינה לבנה דומים לקצפת, ובכל זאת אף אחד לא דורש אותה.
"אני אומר לך ניסים!!!" אני שואגת.
למה אומר? כי אני מתחזה עכשיו לגבר. ככה דברים זזים הרבה יותר טוב כשאתה שוביניסטים.
נחזור חצי שעה אחורה. רותי שואלת מי רוצה כוס תה. אני עונה שאני. אני לא מקבלת את כוס התה שלי לעולם. זה תמיד ככה. ככה מתייחסים לחדשים.
חוזרים-
"אני אומר לך אבל." מהגרון שלי יוצא רעש של טרקטור. עכשיו ברור כבר שאני עושה את זה סתם לכיף.
הא-בא-דא-ו-אה, ובסופו של דבר אני מקבלת כל מה שמגיע לי, בלי שיגידו לי שיחזרו אליי בלי אפילו לקחת מספר. אני שונאת להרגיש כמו יתוש. אז הינה, כל עוד אף אחד לא מבקש את הצילום רנטגן של הגרגרת שלי אז הכל בסדר.
שומעים מהצד השני של הקו בקול מפוחד – "אני נשבע לך ניסים, זה לא מפסיק לקרוא לי בשם שלך, אני אומר לך זה קוקסינל."
"ממיייאאאוווו!!!" אני נוהמת ממעמקי הגרון שלי בצרידות ופוזלת אל ספל התה הזה.
זו בכלל לא כוס התה שלי. למה אף אחד לא דורש אותה? והם נותנים לי את המדפסת.

מתקדמים כמה חודשים קדימה. כוס התה עדיין מונחת שם ואני מביטה אל התכולה הקרירה בסלידה.
כולם כבר מכירים אותי כ'הבולדוזר בועז'. ניסים או לא ניסים, מעבירים לי את הטלפון – 'אחי' ו'גבר', עם הקול הצרוד הקוקסינלי המזופט שלי, כבר אין לי שום בעיות, ושמי ילך לפני.
אני חושבת שבכוס התה צפים חיידקים.
נירית מגיעה ושואלת מי רוצה תה, ורגע לפני שאני פונה אליה בקול הקוקסינלי שלי, אני עונה לה בלחישה צרודה ומתייסרת 'אני'. היא בחיים לא הביאה לי אותה. והיא גם לא פינתה את הזוהמה שיושבת לבולדוזר על השולחן.
ביום רביעי אני מגלה שהטלפון שלי מנותק. אף אחת לא עושה את המטלות שלה כרגיל והספל תה עדיין מתיימרת להיות. ח
שייכת למישהו. אני נאנחת ותוהה כמה זמן יקח לקול שלי באמת להתחלף לקולו. אני יודעת שלבולדוזר לא מסרבים להכין תה. או שבעצם התה לא יסרב להיות מוכן לבולדוזר.
אני נכנסת אל המשרד של הבוסית. עם הקול של הקרפדה- היא מזנקת מהמקום. נאמר לה שניתקו לי את הטלפון. היא אומרת שמישהו התלונן על אדם בשם בולדוזר. הקרפדה מספרת לה שאם אף אחד לא מכין לבולדוזר תה, הוא כנראה גם לא יושב שם. היא לוטשת בי עיניים ואני יוצאת מהמשרד. היא חושבת שאני מוזרה.
ואז לאט ובעדינות מרימה את ספל בת החצי שנה, שותה אותה לאט, בעדינות וביגון בקצה הפינתי החשוך ליד הפח של המשרד שלנו. כשהדמעות העצובות שלי מטפטפות לתוכה ומחוץ לה, אחת אחרי השניה.