מורדת בגלגלים-פרק 26
"פעם שיקרתי לך?" וויל שאל אותי. חשבתי על אימא שלו, ועל אשלי וכמעט עניתי שכן, אבל החלטתי לעזוב את העניין.
הפארק היה ריק מאדם, היינו שם רק שנינו.
הרגשתי את הרוח בעורפי, היא הגיעה מהמזרח.
כשהיינו רצות ביחד, מיה ואני, תמיד היינו עוצרות בפארק לשתייה ומתיחות.
בגלל שהייתה ברזייה אחת, היינו מחליטות מי שותה ראשונה על פי הרוח.
אם הייתה זו רוח מערבית, מיה הייתה שותה ראשונה. עם רוח מזרחית היה זה תורי. אחרי ששתינו היינו עושות מתיחות כמה דקות ואז רצות עד לכיכר התנועה במורד הרחוב. שם עברנו להליכה במשך חצי קילומטר.
רגליי עקצצו. רציתי לקום מכיסא הגלגלים. לקום ולרוץ.
כבר הזזתי מעט את הרגליים, אך הן היו חלשות מידיי. המקסימום שעשיתי במכון הפיזותרפיה היה לעמוד ולגרור מעט את הרגליים.
"וויל, תעזור לי לקום."
וויל התיישב והביט בי בבלבול.
"קום ותעזור לי כבר!" אמרתי בשנית והורדתי את רגליי לדשא.הוא הבין את כוונתי, העלה חיוך מרוצה על פניו, קם ממקומו ותפס בידיי לעזור לי להתרומם.
הידיים שלי הלבינו מאחיזתו בו, אך הוא נשאר יציב ובטוח..
כשנעמדתי לבסוף, וויל אחז בי מתחת לקו החזה שלי ועזר לי להתייצב.
"את יכולה להזיז את הרגליים?" הוא שטל אותי. קולו היה מרגיע.
"אני לא יודעת." אמרתי בלחש.
"תנסי. לאט לאט." הוא הרגיע אותי.
ניסיתי להרים את רגלי הימנית, אך היא לא נענתה לי. כשניסיתי לגרור אותה, היט זזה מעט. הרגשתי זרם חשמלי במעלה הרגל. הבנתי שאני מרגישה איתה.
אחרי חצי שנה התחלתי ממש להרגיש את הרגל שלי. לא כאב פתאומי, אלא תחושה מתמשכת.
ניסיתי לגרור את רגלי השמאלית, היא זזה מעט בקלות יותר.
וויל הושיב אותי בכיסא ועמד על ברכיו לצידי.
"עכשיו את מאמינה בעצמך?" הוא שאל אותי.
רציתי לענות לו שכן. 'כן!' אבל אז נזכרתי. "התחרות בעוד שלושה חודשים ואני לא מצליחה להרים את הרגליים שלי מהקרקע."
"אני אעזור לך." אמר וויל. "ואמרת שאת הולכת למכון פיזותרפיה. אז אם תוכלי ללכת לשם כך יום, וכשתחזרי נעשה סיבוב ביחד, בעוד שלושה חודשים את תרוצי בלי בעיה."
הוא כמעט שיכנע אותי. עיניו נצצו מהתלהבות.
לא רציתי לצנן את התלהבותו, אבל הרגשתי חייבת לעשות זאת. "זה יותר מסובך מזה." אמרתי בשקט.
"את צריכה להאמין בעצמך." הוא אמר בהחלטיות.
פתחתי את פי במטרה לדבר, אך לא מצאתי את המילים הנכונות.
"כבר מחשיך." אמר וויל וגלגל אותי חזרה הביתה.
"אל תכעס עליי." ביקשתי ממנו. "עברה כבר חצי שנה והתקדמתי מעט מידיי."
הגענו לקצה שביל הגישה לבית שלי. וויל עטה חיוך קטן לרגע. "אני לא כועס." הוא אמר ואז הביט בשעונו. "השעה עכשיו היא שש. אנחנו ניפגש מחר בשמונה. יש לך ארבע עשרה שעות לחשוב על זה. אם את רוצה שאני אעזור לך, רק תגידי. אני מוכן להתמסר לזה. אבל אם את לא רוצה, אני אעזוב את העניין. אני לא מתכוון לרדוף אחרייך." הוא פנה ללכת ואז הוסיף "ביי ריילי."
כשהתרחר ולא יכל לשמוע אותי יותר, לחשתי "ביי וויל."
תגובות (0)