אין במה להיאחז/שברים

"ובתוך כל ההמולה,
ראיתי אותה,
והיא מושיטה את ידיה לעברי,
נואשת,
מכוסה בדם."

אני כל כך מתגעגעת, למה כל דבר חייב להפוך לריב, לקרב שבו אין לי שום סיכוי לנצח?
אני זורקת את חרבי בתבוסה. האם חיי נועדו להיות לנצח שלה? האם תפקידי הוא לשרת אותה כאילו שהיא המושלת העליונה ואני איכרית פשוטה?
הדי נשימתי מגיעים לאוזניי ואני שמה לב כמה רועמים הם. כל שריריי כואבים, כאילו אם רק אנסה לזוז אני אשבר למיליון חלקים.
עוד לפני זה היא אמרה שהיא לעולם לא תילחם בי. שהיא לעולם לא תשכח אותי.
אז למה אני מרגישה עכשיו נטושה וריקה מרגש אמיתי?

"והיא צועקת,
למרות שכל גופה שבור,
חבול עד שהיא אינה יכולה לזוז,
ודמעות,
לא זולגות מעיניה."

היא הטיחה בי שקרים. שאני לא טובה, חסרת ערך, שהכל בגללי ובגלל ההחלטות שאני בוחרת לקחת. היא אמרה שאני הבאתי את כל צרותיי על עצמי, כך שאין לי סיבה להתלונן.
היא אמרה שמעולם לא הושטתי לה יד לעזרה. שמעולם לא בכיתי באמת בשבילה. שאני קרה וחסרת רגש.
שאני רעה.
ניסיתי להתעלם מדבריה. זהו הצד הפגוע שבה שמדבר, זו לא היא. היא לעולם לא תדבר אליי ככה. אני עוצמת את עיניי, כדי לא לראות את פניה. כדי לא לראות את ההרס שיצרנו.
שוב ושוב אני שומעת את הדי קולה, חונקים אותי, תובעים לפגוע בי, להשחית את נפשי.

"היא מאבדת את זה,
ואין דבר שיציל אותה עכשיו,
ואפילו לא אני וכל כוחי,
כי ליבי,
כבר מזמן הפך ריק מדבר."

היא מושיטה את ידיה לעברי, נואשת. היא רוצה שאני אעשה משהו. בעיניה אני רואה רסיסים, אלפי מראות שבורות שלעולם לא ישקפו את נפשה יותר.
היא מכוסה בדם, אך אני חושבת שהוא של שתינו, אם כי הפעם,
אני חושבת ניצחתי.