אני לא יודעת אם אתם מצליחים להרגיש את מה שאני הרגשתי מהפרק. יניב כל כך מעצבן, אני שונאת אותו. אשכרה הרגשתי שאני טל. מה ההצעות שלכם שיקרה בהמשך? אהבתם את הפרק? תגיבו, תדרגו,.... לא אהבתם, גם תעשו זאת.

באמצע החיים. (חלק שבעה-עשר).

18/10/2015 1644 צפיות 11 תגובות
אני לא יודעת אם אתם מצליחים להרגיש את מה שאני הרגשתי מהפרק. יניב כל כך מעצבן, אני שונאת אותו. אשכרה הרגשתי שאני טל. מה ההצעות שלכם שיקרה בהמשך? אהבתם את הפרק? תגיבו, תדרגו,.... לא אהבתם, גם תעשו זאת.

נקודת מבט טל-

יום שלישי ביליתי במיטה.
אמא נאלצה ללכת לעבודה למרות ששקעתי בדיכאון.
אחרי השיחה בבוקר והכי הממושך שלי על זה שאני רוצה הפלה, אמא לא יכלה לעשות כלום בנוגע לזה.
לבסוף נרדמתי, בוכה.

קמה באיטיות מן המיטה ושומעת את אבא ואמא מדברים בסלון בשקט,
"הילדה הרוסה.." אמרה אמא בבכי,
"היא תתגבר על זה, יניב יבין את הטעות ויחזור." קיווה בכל ליבו. גם אני קיוויתי.
"היא רוצה הפלה, איך אני מספרת לתינוקת שלי שאי אפשר כבר לעשות הפלה?"
"לא מספרים.." נאנח בתסכול, מושך את אמא לנשיקה ממושכת.

חזרתי למיטה של אבא ואמא, מחייגת אל יניב שלא עונה לי.

שולחת אינספור הודעות ;

-'יניב..'

-'תענה לי, למה אתה לא עונה?'

-'אני אוהבת אותך.. אני רוצה לראות אותך היום.'

-'אתה אוהב אותי?'

-'אני יודעת שאתה רואה את ההודעות!'

-'תענה לי!'

-'אני לא רוצה להיות לבד. בבקשה.'

הוא קרא את ההודעות והתעלם, כמו כל השבוע הזה…

לקראת הצהריים קמתי לאכול ארוחת צהריים, בכל זאת.
נזכרתי איך יניב היה אוהב להכין לשנינו צ'יפס..

משעמם לי בבית, בדיכאון הזה..

מתקשרת לאחת החברות ומקבלת ממנה תשובה שלילית עקב מבחן.
מתקשרת לעוד אחד, ושוב תשובה שלישית.

החלטתי לעשות מעשה אמיץ ופשוט לא לשאול, ישר ללכת.
סיימתי לאכול והתלבשתי במכנס טייץ שחור וחולצת טריקו לבנה.
הולכת אל שי, יודעת שלא יהיה לה נעים להגיד לי לא.

דפקתי בדלת ביתה, מהיכן כל האומץ שלי…

"ה-טל?" שאלה בזעזוע, מביטה בי ללא הבנה.
"אם את לא תבואי אלי- אני אבוא." חייכתי, נכנסת לבית בלי רשות.
"מה-מה נשמע?" גמגמה, סוגרת אחרי את הדלת.
"לא טוב, אני קצת בדיכאון." חייכתי חיוך שבור,
"יניב בצבא ואת בדיכאון?" צחקה, הנהנתי בראשי. לא רוצה לספר לה שהוא לא בטוח לגבי התינוק.
"יש לי מבחן.." אמרה בחיוך קטן,
"בסדר, תלמדי. אני אראה אצלך סרט בחדר" ציחקקתי,
"אבל זה יפריע לי.." אמרה בחיוך קטן.
"אז אני אשב בשקט, אני לא יכולה להיות בבית.. אני מרגישה לבד.." נאנחתי בתסכול.
היא שתקה, מחייכת אלי חיוך קטן.

כעבור שעתיים באמת הרגשתי לא רצויה, היא נאנחה בתסכול כשהשתעלתי בחדר שלה.
מפחדת שאדביק אותה.
"שי הכל בסדר?" ציחקקתי,
"את מרגישה טוב?" שאלה, הנהנתי בראשי.
"אולי כדאי שתלכי לבדוק את זה? זה מסוכן לך להיות חולה, גם אני לא רוצה להידבק.." אמרה בשקט
"אני מפריעה לך?" צחקתי במבוכה,
"מחר יש לי מבחן, לא התקשרת להודיע לי שאת באה. אולי הייתי לומדת לפני וככה יכולת לבוא." אמרה בשקט.
"את החברה הכי טובה שלי, אף פעם לא היינו מודיעות אחת לשניה שאנחנו באות." הבטתי בה באכזבה.
"אבל התרחקנו, את היית יותר עם יניב.. את כבר לא נמצאת איתי כמו פעם."
"אני כל הזמן רציתי שניפגש, את נפנפת אותי." אמרתי בצחוק לא מבין.
"כי לא היה לנו כבר על מה לדבר, הרגשתי לא בנוח להיות איתך כבר.. את הרי בהריון, ממזמן לא בתולה, אני בתולה, בלי חבר.. לא הרגשתי בנוח." אמרה בשקט,
"מה זה קשור לבתולה או לא בתולה?" צחקתי ללא הבנה
"כי את מבינה יותר ממני בדברים, אני רק מחפשת עכשיו חבר שיהיה החבר הראשון שלי ואת כבר הופכת להיות אמא." נאנחה בתסכול.
"טוב.. אז זה כבר לא קשור לזה שיש לך מבחן? זה קשור לזה שאת כבר לא מרגישה בנוח איתי?" צחקתי בזלזול.
היא שתקה.
"טוב אז אני אלך.." מלמלתי, הולכת הביתה.

כמה אפשר כבר להיות בבית? כל כך משעמם לי.

חייגתי את יניב, שוב.

"הלו?" קול נשי וצפצפני נשמע מהצד השני.
-"מי זאת?" מיד שאלתי, מעט פגועה.
"רונה, מי את?" מיד מוסיפה "אה! רגע, כתוב פה טל."
-"מי את?" שאלתי ללא הבנה
"מי את?" שאלה בחזרה
-"חברה של יניב." מיד אמרתי,
"לא נכון.. את משקרת?"
-"מי את!" אמרתי בכעס ,
"מה את עושה?" שמעתי את הקול של יניב ברקע

-"יניב!" אמרתי בכעס

"למה ענית!" שמעתי אותו אומר בכעס לאותה אחת,
"כי זה צלצל, היה כתוב טל. חשבתי שזה חבר שלך" התגוננה רונה.
הוא התכוון לסנן אותי?

-"יניב?" שאלתי שוב,
"אני לא יכול לדבר, טל. אני עולה לשמירה." אמר בטון קריר וקשוח.
-"ומתי תדבר איתי?" שאלתי בשקט, מגיעה על מפתן הדלת של ביתי.
"לא יודע, כשאני יוכל." ענה בהיסוס,
-"אוקי. אני אוהבת אותך." אמרתי לפני שניתק, חייבת להיאחז באהבה שלו אלי.
"ביי, טל. אני צריך ללכת." אמר, לא מתייחס למה שאמרתי.
-"לחכות?" צחקתי בזלזול,
"נו, מה טל?" שאל בכעס
-"אמרתי שאני אוהבת אותך." אמרתי בשקט, מנגבת דמעה מלוחה שזלגה במורד הלחי שלי.
"ואני אמרתי שאני צריך ללכת!" החזיר בכעס,
-"טוב.. ביי.."
הוא לא החזיר ביי, ישר ניתק.

שבוע 30 לא הקל עלי, קושי בנשימה, כאבי פרקים, כאבים בגב התחתון.
ועוד האי ודאות הזאתי עם יניב ערערה את בטחוני.
הוא יעזוב אותי ויכיר מישהי אחרת, הוא יכול להכיר כל אחת.
אני לא.. בין אם זה הבטן ההריונית, בין אם זה התינוק שכבר יוולד.
אני שונאת אותו , שונאת אותו על זה שהוא הביא אותי למצב הזה והשאיר אותי לבד במערכה.
על זה שהוא לא נמצא כאן בשביל לנחם אותי,
על זה שכל היסוס שלו לגבי התינוק מרסקת לי את הלב כל פעם מחדש.
בגללו אין לי חברות,
בגללו אני לבד.

אין לי אפילו את דורית שאתייעץ איתה, אהיה איתה.
אין לי פרצוף ללכת להיות עם ההורים של יניב ,
אני אתנחל שם ומה?

התקשרתי אל דודה נורית, משהו שלא אופייני לי.
אני מתביישת ממנה, מעולם לא הרגשתי חיבור אליה .
תמיד הם ראו אותי בתור האחיינית המפונקת ,

"הלו?" שמעתי את נורית שואלת בקול עקב הרעש בגן.
-"הי, נורית. זאת טל." ציחקקתי, מתיישבת בספה ואוכלת קורנפלקס.
"כן, מתוקה?"
-"אפשר לעזור לך בגן? משעמם לי בבית.." קיוויתי שכן,
"עידן כבר באה לעזור לי." אמרה
-"אה.. ואני יכולה גם?" מסתירה את האכזבה בקולי.
"אני לא צריכה עזרה יותר, אולי בפעם הבאה."
-"טוב. אז את לא תשכחי?" ציחקקתי,
"לא. ותגידי, למה הבן שלי כעס עלייך?"
-"לא יודעת.." מלמלתי,
"דיברת על חברה שלו לא יפה?" שאלה בדאגה,
-"לא.. למה שאעשה את זה?"
"בטוחה? את עושה את זה בלי לשים לב.. תיזכרי."
-"אני לא ראיתי את חברה שלו בכלל.."
"טוב, שאלוהים יברך אותך מתוקה. אם אצטרך עזרה, אתקשר." אמרה באנחה שקטה.

מאיפה כל הרע הזה הגיע?
היה לי חודשים טובים יותר,
פתאום אני מרגישה לבד.
מרגישה שאני צריכה להתמודד עם כל הדברים לבד.
גם כשיניב היה בצבא התמודדתי לבד, אך הידיעה הזאת שמישהו מחכה לך שם להודעה ממך- כבר הופכת את התחושה לטובה יותר.

בעיקרון אין לי מה לעשות היום, חוץ מלצפות בטלויזיה.
אני אפגש אולי עם ליאור.

חייגתי אל ליאור, אסמס הגיע אלי ממנה.

'מפקדת מפגרת , דפקה אותי שמירה. אדבר איתך בערב'

הלכתי לישון, שוב.
גם ככה הייתי עייפה….

שוב היום עבר בלי לעשות כלום.

מתעוררת לבוקר יום רביעי עם תחושה טובה ,

מחייגת ישר אל יניב.

רוצה שהוא יהיה הקול הראשון שאשמע,

"טל, אמרתי שאני אתקשר. למה את מתקשרת?" שאל בכעס
-"כי- מפני שחשבתי ששכחת." אמרתי בשקט
"לא שכחתי, אני לא יכול לדבר.." נאנח בתסכול
-"למה? יש משהו בגזרה?" שאלתי בצפיה שנמשיך את השיחה שלא מובילה לשום מקום.
"מה?" נאנח שוב,
-"בגזרה, באזור שאתה משרת." הסברתי טוב יותר.
"לא, כלומר כן. בגלל זה אני עסוק." תירץ,
-"אוקי, אני אוהבת אותך." אמרתי בבטחון.
הוא לא ענה.
-"מאמי, אתה שם?" שאלתי בקול חנוק, מוחה דמעה.
"נדבר." אמר רגע לפני שניתק.
-"לא, אל תנתק! התינוק." מיד אמרתי, לפני שניתק
"הוא לא תינוק, הוא עדיין עובר." אמר בקרירות,
מה לעזאזל שינה לו את המחשבה הזאת?
רק לפני שבועיים הוא רצה כבר שהתינוק יגדל והם ישחקו כדורגל.
כבר שבוע וארבעה ימים שהוא קר ולא מתייחס.

-"הוא מפתח את הנשימה שלו, הוא כבר שוקל קילו ארבע-מאות. לא בטוח, אבל זה לפי מה שד"ר ארי-"
"אני שמח לשמוע, אני צריך לעלות לשמירה. נדבר, ביי."

נשארתי מוכת הלם עקב הקטיעה שלו בשטף דיבורי ואף ניתוק השיחה.

דיברתי קצת עם ליאור שלא ידעה מהמצב שלי ושל יניב,
קצת לדבר עם מישהו חוץ מהקירות.

אמא התנצלה בפניי בטלפון שנאלצה ללכת לעבוד וגם אבא.

במשכתי לראות טלוויזיה ולאכול, כרגיל.
כשהתינוק יוולד אני כבר לא אהיה לבד,
יהיה לי משהו שאצטרך לדאוג לו חוץ מלזה שיניב מתרחק ממני.

ושוב- יום חמישי הגיע.
נפרדתי מאבא ואמא שנאצלו לנסוע לכנס,
"להתראות, ניפגש ביום ראשון." חייכתי חיוך קטן, לא רציתי שהם ילכו.
לא רציתי להישאר סוף שבוע לבד, למרות שאמא ואבא חושבים שאני הולכת למשפחה של יניב.
למה הם חושבים כך?
מפני ששמעתי את השיחה שלהם בבוקר,
זה שדודה נורית עושה שבת בבית והבנים שלה מביאים את הבנות זוג והיא יודעת שאני אעיר הערות ואריב עם כולם לכן היא מעדיפה שלא אבוא .
או זה שסבתא אמרה שזה רעיון גרוע שאבוא לשבת אצלה מפני שהיא חולה ודודה שרון עושה שם שבת ביחד עם הבנות שלה והבני זוג שלהם.
לא צריך, גם ככה לא רציתי לבוא.

"האוכל נמצא במקרר, כל בעיה קטנה תתקשרי. אבוא מיד." אמרה אמא, מחבקת אותי חזק ונושקת ללחיי.
"בסדר, אמא." צחקתי.
"וזאתי העוגה שתביאי להורים של יניב כשגיעי אליהם." אמרה אמא, דואגת שעכשיו זו התקופה שיניב קצת מתרחק ואני צריכה להתחבב בפני הוריו.
למרות שההורים שלו אוהבים אותי בלי קשר, אך עדיין. הבן שלהם זה מעל הכל.

אולי אני צריכה לבקש מיניב שנשכור דירה ביחד, ככה לא יהיה לו ברירה ונגור ביחד.

אמא ואבא הלכו, אני חיפשתי מה לעשות.
השעות עברו, הספקתי לאכול הרבה.

בסביבות השעה 5 בצהריים החלטתי ללכת לראות סרט בקולנוע, גם ככה אף אחד לא שם לב מי בא ביחד ומי בא לבד.

התלבשתי בג'ינס רחב בהיר וחולצה רחבה אפורה שתטשטש את ביטני בת ה-30 שבועות.

הגעתי אל הקולנוע שנמצא במרחק הליכה מהבית שלי, כיף לגור במרכז.
הבטתי בהקרנות של הסרטים, רואה שהסרט הבא עוד חצי שעה, כלומר ב6 וחצי.
הסכמתי לזה, הסתובבתי בינתיים לאכול.

קניתי לי סנדוויץ עוגית שוקולד ממקס ברנר והמשכתי דרך התחנה המרכזית, רואה הרבה חיילים.
יודעת שאין סיכוי שאפגוש את יניב כי הוא לא גר לידי..

הוא עדיין לא התקשר אלי..

העדפתי לקנות כרטיס לסרט מאשר להתעסק בו,

"כרטיס אחד לחופה בהפרעה." חייכתי אל המוכרת,
"כרטיס אחד?" שאלה בחיוך,
"כן, באתי לבד." צחקתי,
"גם אני אוהבת לעשות את זה! אין מי שיהרוס לך את הסרט." צחקה

נכנסתי להקרנה, סרט קורע מצחוק.

השכיח לי את יניב, שמחתי.

כשיצאתי מן הסרט הלכתי לסטימצקי לקנות את הספר 'חמישים גוונים של אפור' .
רציתי לקרוא אבל לא יצא, אז עכשיו יש לי המון זמן.
אחרי הרבה הסתובבויות בקניון , הגעתי ב9 הביתה.
התקלחתי, אכלתי וישר לישון.

מתעוררת לבוקר של שישי בלי בישולים, אוכלת ומבלה את שארית היום הקצר.
מדברת עם אמא ואבא , משקרת שאני בבית של יניב.

חייגתי אל יניב, הוא לא התקשר אלי אתמול, הוא שכח?

"הלו?" שאל
-"זאת טל.. חברה שלך.." צחקתי בשקט.
"אה, כן.." מלמל בשקט
-"אתה יוצא הביתה השבת?" שאלתי בתקווה שניפגש
"לא" ענה מיד בהחלטיות,
-"אוקי… אני אוהבת אותך." אמרתי בחיוך קטן כמו כל השיחות שלנו, וכמו תמיד הוא יענה
"אני ממהר לשמירה, נדבר."

הוא אוהב אותי, אני בטוחה בזה.
הוא הבטיח לי שנתחתן כשהוא ישתחרר מהצבא.

השעה 2 הגיעה והבנתי שעוד יום בבית אני אתלה את עצמי, לכן התקשרתי לכרמית.

-"היי כרמית." ציחקקתי,
"טל, איזו הפתעה." שמחה בקעה מקולה.
-"אפשר לבוא אליכם לשבת?" שאלתי במבוכה, הרי טל לא בבית. אין לי מה להתבייש.
"בהחלט. איפה אבא ואמא?"
-"בכנס, מאתמול עד יום ראשון." חייכתי לעצמי,
"נאסוף אותך לקידוש או שאת רוצה לישון כאן?" שאלה
-"מה שבא לכם." ציחקקתי, שיזמינו אותי .
"תישארי לישון אצלנו, תאכלי ארוחת בוקר גם."
-"תודה." יבבתי בבכי,
"למה את בוכה?" אמרה בדאגה,
-"כי זה לא מובן כל כך.. הכל עכשיו מסובך אצלי.. המשפחה שלי לא מדברת איתי, חברות שלי לא רוצות להיפגש איתי.. יש לי רק את אבא ואמא." ציחקקתי בשקט
"יש לך אותנו." אמר בבטחון, כנראה לא יודעת מה קורה ביני לבין יניב.
-"תודה." ניגבתי את דמעותיי.

הכנתי תיק קטן עם שמלה קלילה לבוקר ואני מוכנה.
נכנסתי להתקלח והתלבשתי במכנס שחור מחויט וחולצה לבנה מגוהצת ארוכה.
אהבתי את הבגדים האלה.
פיג'מה אני לא צריכה, אני ישנה בחולצה רחבה של יניב כמו תמיד.

השעה 6 בערב הגיעה, שבת עומדת להיכנס.
הדלקתי נרות של שבת חמש דק' לפני הכניסה ובירכתי את ההורים שלי, את התינוק, את יניב ואחרונה אותי.
ביקשתי שהכל יסתדר, שכל מה שיקרה יקרה לטובה.
החזקתי את העוגה בידיי וירדתי אל הרכב של כרמית.

"את לבושה מקסים." חייכה אלי אימו של יניב, כרמית.
שתינו יושבות בספה בבית שלה, כבר שמתי את הדברים שלי על הריצפה בחדר של יניב.
כרמית לקחה אותי מהבית מאחר ואין לי רישיון,
אבא של יניב, ערן התפלל בחדר הסמוך.

התיישבנו בשולחן, רגע לפני קידוש.
עומדים כי זה מנהג בבית של יניב שעומדים בזמן הקידוש.
אני זרמתי חחח…

"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא-" ערן בא להמשיך בברכה אך נקטע ע"י פתיחת הדלת בבית.
מביטים לדלת, יניב.
עומד עם המדים שלו והנשק, תיק צבאי עמוס בבגדים.
כרמית רצה לחבק את יניב,
אני חייכתי מהצד בבושה, לא ידעתי שהוא יהיה.
הוא התקרב, התקרבתי קצת ובאתי לפתוח את ידיי לחיבוק חם ואוהב, אפילו נשיקה.
אך הוא עקף את דמותי ההריונית כאילו כלום לא קרה, מחייך אל אביו ומוסיף "שלום" ומיד הלך לחדר.

השפלתי את מבטי אל ציפורניי הצבועות בורוד פוקסיה, יניב לא אהב את הצבע הזה עלי.
אף אחד לא שם לב למה שיניב עשה, מתעלם ממני בלי בושה.
לגמתי מכוס המים שלי וגירדתי בראשי, מנהג קבוע שאני עושה בשביל לא לבכות.

אבא של יניב המשיך בברכה ולאחר מכן יניב הצטרף לשולחן, לא יושב לידי.
אלא יושב ממולי, למרות שזה מקומות קבועיים והוא יושב תמיד לידי.
אך לא ייחסתי לזה חשיבות,
לא יכולתי להרים את מבטי מהצלחת כשאכלתי,
רואה אותו מזווית העין מסתמס הרבה בנייד.

"את רוצה עוד אורז?" שאלה אמא של יניב, אך הנדתי את ראשי לשלילה. צריכה לאכול בצורה מבוקרת יותר.
אולי בגלל זה יניב דחה אותי פעם קודמת?
"כמעט ולא אכלת." אמרה בדאגה,
"א-אין לי תאבון.." סיפרתי בשקט, מערבבת את האורז ויוצרת עיסה מגעילה.
"מה את מספרת על התינוק?" חייכה אלי כרמית באהבה,
"הוא מפתח את הנשימה שלו, סיפרתי ליניב השבוע." חייכתי, מביטה ביניב שגלגל את עיניו כשהוריו לא שמו לב וקם מן השולחן לענות לטלפון.
הביטחון שלי נפל באותו רגע לריצפה והוא עבר ודרך עליהם במו רגליו.
"הו- לאן?" חייכה כרמית אל יניב.
"טלפון דחוף, מאמו." חייך את החיוך הכובש שלו ואני שיחקתי שוב באוכל.
"ואיך את מרגישה?" שאלה כרמית, מביטה בלבן של העיניים שלי.
"כואב לי הגב וקשה לי לנשום קצת, גם הפרקים שלי ו-" סיפרתי ויניב חזר לשולחן וקטע אותי.
"ממש מחלקה גריאטרית." צחק .
המשפחה שלו צחקה, אני לא.
לגמתי מהשתייה שלי.
"אני לא יוכל להחזיר אותך, אני יוצא עם חברים." אמר יניב כבדרך אגב,
נשכתי את הלחי הפנימית שלי ושתקתי.
"היא נשארת לישון כאן." אמר ערן בחיוך.
"איזה יופי." חייך יניב אל הוריו וחזר להתעסק בנייד.

"מישהו רוצה עוגה?" שאלה כרמית, אני הנהנתי בחיוך.
"גם אני." אמר יניב,
"אני רוצה." אמר ערן .

אמא של יניב פרסה לנו בצלחת מעוגת השוקולד שהכנתי עם אמא.
התחלתי לאכול, אהבתי את העוגה הזאת.
"מי הכין?" שאל ערן,
"אמא שלי ואני." חייכתי אליו,
"ממתי את מבשלת?" מעט זלזול נשמע בקולו של יניב.
"עזרתי לאמא, הרוב אמא עשתה." תיקנתי בחיוך שבור.
"יניב, למה אתה מוריד את החשק? ככה מתחילים." חייכה כרמית.

התעלמתי מהדיבורים בשולחן ולאחר מכן חייכתי בהתנצלות והודעתי שאני הולכת לישון.
יניב לא התייחס ולא אמר לילה טוב, לעומת הוריו שחיבקו אותי.
צחצחתי את שיניי ופשטתי את המכנס הרחב שלי וזרקתי על הריצפה , גם את החולצה והחזיה.
פותחת את הארון של יניב ולוקחת חולצה רחבה קצרה,
לובשת עלי ונכנסת בין מצעי המיטה.
הבטתי על מפרק ידי הענוד עליו צמיד עם הסימן אינסוף .
יניב קנה לי, אמרנו שזה יהיה הסימן שלנו, אינסוף לאהבה שלנו.

יניב נכנס לחדר , מתעלם ממני ומדבר בנייד שלו.
לוקח בגדים ויוצא מהחדר,
למה הוא לא מתלבש כאן?
הוא חזר לחדר לבוש בבגדים יפים ואת המדים שם בסל כביסה שבחדרו, סיים לדבר בנייד סוף סוף.
"איזה כיף ששחררו אותך הביתה." אמרתי בחיוך קטן, מתכסה בשמיכה העבה.
"כן." אמר בנוקשות, "למה מבולגן כאן?" הצביע על בגדיי.
"זה בסך הכל בגדים.." אמרתי ללא הבנה,
"בסך הכל בגדים? זה מלכלך את החדר. פעם הבאה שימי במקום. מה הבעיה בזה." אמר בכעס,
"אוקי, אני אשים." אמרתי במבט מופתע, קמה מן המיטה למרות ששכבתי והכנסתי את הבגדים לתיק שלי.
"תשימי מכנסיים, לא כולם צריכים לראות שאת ערומה." אמר בנוקשות.
"אבל הדלת סגורה וזה רק אנחנו.. לא רואים." גירדתי בראשי,
"ביקשתי! למה כל דבר אצלך מגיע עם מליון שאלות?" נאנח בתסכול ובעט בסל כביסה. .
"טוב, עצבני.." צחקתי בזלזול ולקחתי מהארון שלו מכנס ריצה קצר.
"תדאגי לשים אותם אחרי זה בכביסה." החזיר בלי רגש ויצא מהחדר.
"רגע, יניב." קראתי לו, מתיישבת במיטה .
"אני ממהר, מה?" שאל באנחה ארוכה, מתעצבן כל שניה שהוא לידי.
"מה שלומך? לאן אתה יוצא?" חייכתי חיוך שבור, נושכת את לשוני.
"כואב לי הראש, חייבים לדבר?" נאנח בכעס.
"לא, אבל לא דיברנו הרבה זמן. יש לי הרבה במה לשתף אותך." חייכתי חיוך שבור, משפילה את ראשי אל השמיכה.
"לא עכשיו, אני ממהר." אמר בזירוז ,
"עם מי אתה יוצא?" שאלתי, מעניין מי אלה
"חברים, את לא מכירה." אמר בחוסר סבלנות,
"לאן אתם יוצאים?" חייכתי
"את לא מכירה. עוד משהו?" שאל, אך הנדתי את ראשי לשלילה והבטתי בטלוויזיה.
הוא נעלם כלא היה.

ניסיתי להירדם תחילה, אך לא הצלחתי.
במקום זה קראתי את הספר של ההריון,
כשהרגשתי בודדה קראתי מהספר חמישים גוונים של אפור.
קראתי וקראתי, רציתי להיות במקום השחקית הראשית.
להרגיש את התשוקה בגופי ובקרביי.

נרדמתי לקצת זמן, מתעוררת שוב.
הפעם אני רעבה, אז קמתי לקחת אוכל.
השעה 1:47 לפנות בוקר, מה אפשר לאכול?
טוב , אז אני אקח אורז ועוף.

חיממתי והלכתי לחדר של יניב.
אוכלת בהנאה,
"מה זה הריח הזה?" יניב נכנס לחדר והחמיץ את פניו
"הייתי רעבה." חייכתי חיוך קטן, ממשיכה לאכול מהאורז.
"בגללך יבואו נמלים." אמר בכעס, יוצא מהחדר ולוקח איתו בגדים.
"אתה יכול להתלבש כאן." אמרתי בשקט, יודעת שהוא לא שמע.

יניב חזר לחדר לבוש בפיג'מה, נכנס אל תוך המיטה, רחוק ממני. בקצה.
"סיימת?" שאל בחוסר סבלנות כשהצלחת עדיין נחה על ביטני.
"כן." אמרתי בחיוך קטן, "הכל בסדר?"
"תשימי במדיח." אמר בנוקשות.
"אוקי. אני אשים מחר" אמרתי, מה הבעיה?
"עכשיו." אמר בלי להוסיף מילה.

קמתי מן המיטה ולקחתי איתי את הצלחת, שמה במדיח ושותה כוס מים.
חוזרת לחדר ורואה שיניב העביר לסדרה שהוא אוהב, אני פחות.
נשכבתי במיטה, מתקרבת אליו מעט אך הוא זז.
"הכל בסדר?" אמרתי במבוכה כשהוא זז ממני, אולי יש לי ריח לא טוב?
הרחתי את שיערי והבטתי עליו.
אני בטוחה שכולי סמוקה מרוב בושה.
הוא לא הסתכל עלי ,
"למה שלא יהיה בסדר?" שאל בכעס,
"לא יודעת, אתה מתרחק ממני." גירדתי בראשי,
"כי חם לי." אמר בחוסר סבלנות,
הנהנתי בראשי וחיכיתי לגאולה.

"היה לי שבועיים נוראים. רבתי עם ד-" סיפרתי בהקלה שיש לי עם מי לדבר,
"תגידי לי, את לא רואה?" שאל בכעס, מביט בפעם הראשונה בעיניי.
"מה?" שאלתי ללא הבנה, נושכת את הלחי שלי.
"אני באמצע סרט, כואב לי הראש. הדבר האחרון שיש לי כוח אליו זה לחפירות שלך." ירה את מילותיו.
הנהנתי בשקט ונשכבתי על הצד השני, גבי מופנה אליו.

נרדמתי לחצי שעה, מרגישה שוב כאבים בגב התחתון.
אני צריכה עיסוי קטן.
כאבו לי הידיים, הברכיים, הכל.
קמתי למצב ישיבה והבטתי ביניב שצפה בתוכנית כל שהיא.
פחדתי לדבר, שלא יתעצבן.
שפשפתי את גבי התחתון הכאוב וניסיתי לישון בחזרה, אך לא הצלחתי. מתהפכת מצד לצד עד שאני שומעת את יניב נאנח בעצבים.
"מה הבעיה?" שאל בזלזול.
"כואב לי הגב התחתון, אתה יכול ללחוץ לי עליו?" ביקשתי בשקט, מביטה בו.
"כואבות לי הידיים. מחר" אמר בהתחמקות,
"לא משנה.." חייכתי חיוך שבור,
ניסיתי שוב להירדם, ללא הצלחה.
"אני לא נרדמת." אמרתי לו, מביטה בפניו מתרתחות.
"מה את רוצה שאני אעשה?" שאל בכעס,
"פעם היית מלטף לי את הבטן עד שהייתי נרדמת." חייכתי חיוך שבור, נזכרת בפעם.
הוא התעלם.
"יניב, מישהי אחרת תפסה את המקום שלי?" שאלתי בשקט, מביטה בפניו שמתרככות ולאחר מכן מוסטות הצידה, מתעלמות מקיומי.
"מה היא עשתה שהיא ככה הצליחה לגנוב לך את הלב?" מחיתי דמעה אחת,
"תענה לי!" דרשתי, אך הוא התעלם.

קמתי מן המיטה, לוקחת את השמיכה והכרית שהיו ויוצאת מן החדר.
נשכבתי בספה, מיבבת בשקט.
נרדמת עם הדמעות שלי על הכרית.

הבוקר הגיע, בקושי ישנתי.
הבית עדיין ישן, קמתי לאכול ארוחת בוקר ולחזור לישון.
דיברתי עם אמא קצת בנייד.

-"היי אמא." אמרתי בקול שמח למרות שלא הרגשתי כך,
"מאמי שלי, מה שלומך?"
-"בסדר, בדיוק אוכלת" ציחקקתי, מזייפת הכל.
"איך היה עם יניב?" שאלה בציפייה.
-"מדהים, התגעגעתי אליו." משקרת לה שוב.
"שמחה לשמוע! הכל הסתדר?" דאגה
-"כן.. היה לו לחץ בצבא."
"אני שמחה." אמרה בהקלה,
-"אני אוהבת אותך, אמא. נדבר"

ערכתי שולחן כשסיימתי לאכול, המשפחה של יניב כבר התחילה לארגן את האוכל והסלט.
ערן העיר את יניב בעוד שאני וכרמית שרנו בקולי קולות.

"בוקר טוב." אמר יניב, מתיישב בכיסא מולי ולא יוצא קשר עין .
"בוקר טוב, מאמי. יש לכם תוכניות להיום?" שאלה כרמית,
"אני עם חברים." אמר בפה מלא,
אני התעסקתי באוכל, אוכלת גבינה.
"טל את מצטרפת אליהם?" שאל ערן, אך לא ידעתי מה לענות .
"אנחנו הולכים לטייל בשטח, זה לא מתאים לה." קבע יניב,
חייכתי חיוך קטן והמשכתי לאכול.
"טל את נפגשת עם חברות שלך?" שאל ערן,
"לא.." אמרתי בשקט, ממשיכה לאכול.
"יופי, אז את נשארת לישון אצלנו?" שאל,
"אני לא יודעת, אני אחזור הביתה." סיפרתי,
"למה? יניב כאן. יהיה לכם כיף!" אמרה כרמית,
"אם היא רוצה ללכת שתלך, יש לידידה שלי יום הולדת." סיפר.
"למי?" שאלתי, מביטה בעיניו.
"את לא מכירה." חייך חיוך קטן,

מיד אחרי ארוחת הבוקר יניב יצא מהבית,
אני נשכבתי בחדר שלו לקרוא ספר.
מידי פעם אוכלת, שותה.
הזמן עבר מהר! בלי לשים לב השעה כבר הייתה 9 בלילה.
"משעמם לי.." אמרתי ליניב ששם בושם בדיוק,
מתכונן לצאת.
"תקראי ספר." אמר בשקט,
"קראתי.. ממזמן לא יצאתי, חברות שלי כבר ל-" שוב הוא קטע אותי.
"אני צריך ללכת.." אמר בשקט,
הנהנתי בראשי, גומעת את רוקי.

"רגע, בוא. יש לך כאן משהו." חייכתי חיוך שבור, הוא התקרב,
"איפה?" שאל ללא הבנה.
"הנה, פה." אמרתי, גורמת לו לקרב את צווארו אל פניי .
הנחתי את שפתיי על צווארו ונישקתי,
מלקקת בעזרת לשוני עיגול ואז שואבת.
"מה את עושה?" שאל בכעס, מנתק את שפתיי מצווארו.
רציתי לעשות לו היקי שכולם ידעו שהוא שלי.

הוא מלמל קללות זעומות והביט במראה על צווארו שהתחלה של היקי נראתה שם.
"מה אתה עצבני." צחקתי, מה יש לו.
"לעזאזל איתך." אמר, יוצא מן החדר.

נשכבתי לישון, מתעוררת כשאני רואה את האור בחדר נדלק.
תודה על חוסר ההתחשבות,
"היא עוד פה.." שמעתי אותו ממלמל, סוגר את האור.
לא יודע שקמתי.
הוא התלבש בפיג'מה, נשכב במיטה.
פקחתי את עיניי והתחלתי לדבר.
"יש לי בחילה.."
"שוב פעם אכלת עוף באמצע הלילה?" שאל בזלזול,
"לא. יש לי מועקה בלב, בכיתי הרבה.."
"תישני, זה יעבור." אמר בנוקשות.
"למה אתה קר אלי?" שאלתי בשקט, מביטה עמוק בעיניו.
"תפסיקי עם השאלות שלך, אם את רוצה לדבר כדאי שתחזרי הביתה." אמר בכעס,
גלגלתי את עיניי.
"את עשית את זה בכוונה? באת לכאן לשבת." אמר בכעס
"לא ידעתי שתהיה." סיפרתי בכנות,
"את משקרת." אמר בזלזול.
"אני מפריעה לך?" שאלתי, מתיישבת במיטה
"כן, אני רציתי לחזור לסוף שבוע שקט בבית ועכשיו את כאן אוכלת לי את השכל." אמר בכעס

הבטתי בשעוני, רואה שהשעה 02:02, מישהו חושב עלי.
שתקתי במשך זמן רב.
לא רציתי לריב, לא רציתי לפרק את החבילה הזאת.
"תלכי לישון." אמר בנוקשות,
"אני לא נרדמת." שוב אמרתי.
"אז אני אחזיר אותך לבית? ככה תרדמי." הציע בלי רגש.
"אתה רוצה שאני אלך?" שאלתי בשקט, כוססת את ציפורניי.
"תקחי את הדברים שלך, אני ברכב מחכה לך." אמר בשקט,
ארזתי את חפציי וירדתי למטה אל החניה.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לרכב, לא דיברנו.
"הייתי השבוע פעמיים בבדיקות.. התוצאות לא יצאו תקינות, חשבו שאני צריכה לקחת כדורי סידן." סיפרתי
הוא לא ענה.

הוא עצר לי מחוץ לבניין, חיכיתי שירד איתי.
"אתה יכול ללוות אותי לדירה? אני לבד." נשכתי את שפתי התחתונה.
"תיכנסי, אני מסתכל מכאן." אמר בנוקשות,
"אבל-" באתי לדבר והוא סגר את החלון ככה שלא יוכל לשמוע אותי.

נכנסתי לבניין והתפרקתי בבכי, עולה לדירה הריקה שלנו.
נשכבת במיטה לישון.

רעש של הודעה הפריע לשנתי הרצופה בחדרי, מביטה על הנייד.
השעה 03:21 לפנות בוקר.
הודעה מאת; אהובי.

'אני צריך הפסקה.'

אז מה זה מה שעשינו עכשיו אם לא הפסקה?

-'הפסקה? בשביל מה.'

'אני לא רואה את עצמי ממשיך בקשר הזה.. יש לי יותר מידי דברים לא פתורים בראש.'

-'לא הבנתי. הפסקה או להיפרד? כי לפי מה שאתה כותב זה נשמע כמו פרידה. תגיד לי שאני טועה חח.'

אני מקווה שאני טועה.

הוא לא ענה.

-'תענה לי!'

הוא שוב קרא.


תגובות (11)

שטל ויניב יחזרו למה הוא אידיוט ועיוור שיקרא לטל משהו אז הוא יבין כבר

18/10/2015 07:02

    יניב דפוק! תודה על התגובה המעלפת.

    18/10/2015 07:24

סיפור מהמם!!אל תעשי שטל ויניב ייפרדו לתמיד או משהו..שהיא לא תתאבד(ולא אף אחד אחר)או שלא תיהיה בסוף עם מישהו אחר..פליז ): ..הם זוג יפה וחמוד..מתה עליהם <3 שהוא יבקש סליחה והצטער על הכל ..לא צרך הפסקה..הוא סתם מבולבל בגלל ההריון (; אני מכורה לסיפור הזה ( וגם לכולם שלך)..מחכה כבר בקוצר רוח להמשך מקווה שיהיה סוף טוב :) אוהבת
נ.ב:סורי אם יצא מון תגובות בפרק הזה פשוט שעה לקח לי את שהצלחתי לעלות את התגובה.

18/10/2015 07:16

    *צריך(תיקון לצרך)

    18/10/2015 07:18

    אף אחד לא יתאבד, נראה לי שיש לך טראומה מהסיפורים שלי שבחלק מהם היה התאבדות חחחחחח.
    אהבתי את התגובה !
    תודה רבה

    18/10/2015 07:23

אליענה תעשי שיחזרו

18/10/2015 09:09

אני קוראת את כל הסיפורים שלך ואני כל כך נהנת מהם.
את חייבת להמשיך כמה שיותר מהר אי אפשר לעמוד במתח.
אני חושבת שיניב וטל צריכים להיות קצת בנפרד בלי שטל תגיד כלום ויניב יבוא ויתחנן שהם יחזירו כי שהם ביחד הם מושלמים, אבל שטל לא תהיה עם מישהו אחר

18/10/2015 13:52

אוף כוסעמקקק את לא מבינה כמה אני עצבנית עכשיו אני בסערת רגשות מרגישה מה שטל מרגישה אבלללל היא מתחנפת אליו יותר מידייייי שתישבר כבר שתתפרק תבכה שתעשההההה משווווו שתיצא למועדון תשתהה כוסמאמאמ של יניב שונאת אותו שידרס מיצידייייייי.
תעשייי שהיא כבר תעשה הפלה ותמצא מישוווו יותר נורמאלייי מהיניב הטמבל הזההה ואז הוא יצטער עלזההההה

18/10/2015 23:50

או שטל תעשה נזק לעצמה ויהיה אכפת לו כבר !! הצילו אני לא עומדת במתח הזה תמשיכיייייי תעשי מרתוןןןןן באלייי

18/10/2015 23:51

    תולי! ריגשת אותי עם התגובה המעלפת שלך , אוהבת.

    19/10/2015 07:50

אני כמעט בכיתי בפרק הזה :(
אני שונאת את יניב למה הוא ככה???
אני ממש מרחמת על טל וממש הרגשתי שהיא זו אני

21/10/2015 15:52
38 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך