טובעת/

אני מרגישה כאילו אני טובעת, טובעת בתוך אגם כל כך עמוק עד שאני לא מצליחה לראות את הקרקעית שלו. המים ממלאים את ריאותיי, אך אני עדיין נושמת; הם נכנסים אל תוך עיני, אך אני עדיין מצליחה לראות.
כל גופי שוחה למעלה, מנסה לעלות, אך משהו בלתי נראה מושך אותי למטה.
זו הרגשה כבדה, מעיקה, כאילו כדור ברזל קשור אל רגלי.
איך הגעתי למצב הזה? אני חושבת, מנסה להיזכר בתשובה אך היא כלא נמצאת במוחי.
המים סביבי נעים במעגלים קטנים, שמופרים מידי פעם כשאני מכניסה את ידי לתוכם.
דמות עומדת מעל, מפטפטת. אני תוהה איך זה שהיא לא רואה אותי, למה היא לא מושיטה יד לעזרה. היא מדברת על דברים שקרו בעבר, וכל מה שאני שומעת זה בכי וזמזומים. היא לעולם לא תעזוב אותו. היא תאחז בו עד שהיא תבין שהיא לגמרי לבד, ואולי רק אז היא תצליח לפקוח את עיניה ולראות את המציאות הכואבת.
זה לא ענייני, אני חושבת. הרי למה לי לדאוג דאגת אחרים כשאני עצמי תקועה אי שם מתחת למים?
ידיי מתעייפות מהניסיון לעלות למעלה ואני מרגישה איך גופי חוזר לצנוח מטה, ממשיך לשקוע.
עיניי מביטות בדמות המתרחקת עוד ועוד עד שהיא הופכת לנקודה זעירה.
היתה לי מטרה, אני אומרת לעצמי בלב. היה לי משהו שרציתי לעשות אבל.. אבל הנה אני בתחתית האגם, לבדי, ללא איש שיושיט את ידו פנימה ושימשוך אותי החוצה, ובעצם, יש לי מישהו שיעשה זאת בשבילי? יש לי מישהו שחשוב לי ואני לו עד שנשמור אחד על גבו של שני?

אני מרגישה כאילו אני טובעת, טובעת בתוך אגם כל כך עמוק עד שאני לא מצליחה לראות את הקרקעית שלו. מחשבות רצות במוחי אך הן מתנדפות אחת אחת לאחר רגע.
זה היה סיפור על אהבה כוזבת וחלומות שהלכו לאיבוד, על מישהו שברח ולא חזר. שום דבר לא נשאר אותו דבר.
הוא היה עמוק בתוכי, וכך גם הרגשות כלפיו, ובכלל, כל חיי היו סביבו.
המים ממלאים את ריאותיי, אך אני עדיין נושמת; הם נכנסים אל תוך עיני, אך אני עדיין מצליחה לראות.
וכי מה בעצם אני רואה, אם לא את סופי?