באולסטאר אפורות (+18) פרק 3

התקרה של הלובי בנתבג מלאה בבלונים. עשרות בלונים ענקיים שנועדו לקבל את פניהם של הנוחתים וסיימו את דרכם שם כי איכשהו תמיד נופל בסוף האסימון שאין באמת מה לעשות עם בלונים.
פעם עדי חזרה עם המשפחה שלה מפראג ובאתי לאסוף אותה כי זה מה שחבר טוב עושה, וקניתי לה בלון ענק בצורת לב כי זה מה שחבר טוב קונה וכשכבר הייתי ברחבת קבלת הפנים קשרתי אותו ליד שלי והוא ברח לי והצטרף לחבריו בתקרה. מעניין אם הוא עדיין שם למעלה..
הגעתי לחוד לשדה התעופה למרות שהיה הרבה יותר הגיוני שנגיע יחד, כנראה שבצורה לא מודעת שנינו רצינו לדחות את הקץ למפגש המוזר שצפוי לנו.
עדי קנתה כרטיסים הלוך לשנינו, אבל לא חזור עד כמה שאני יודע. הודעתי כבר במסעדה שאני נוסע לברלין עד להודעה חדשה. לא היה להם קשה להבין, רוב המלצרים נסעו לחו"ל במפתיע וכבר היו רגילים לזה שם.
הקליינטים שלי יותר התבאסו על זה. דילר טוב זה כמו ספר-לא מחליפים לעולם.
ממה שהספקתי לקרוא על ברלין התרשמתי לטובה, מותר להסתובב שם עם 15 גרם ירוק עליך בלי שום בעיה, יש בה מלא מוזיאונים שאני מקווה שעדי תסכים לבוא איתי אליהם. תמיד שהיא ישנה אצלי הייתי שם ערוץ ההיסטוריה אחרי שהיינו שוכבים והיא היתה מונעת ממני כל מגע מיני עד שהייתי מעביר.
ואז היא נכנסה.
חוץ מהעגיל באף שכבר לא היה לה היא נשארה אותו דבר. אני חייב להודות שקצת רעדתי מהתרגשות לראות אותה שוב אחרי כל כך הרבה זמן.
לפי גודל המזוודה שלה היא תיכננה להישאר שם עוד הרבה זמן.. סעמק אני הבאתי רק תיק גב.
"היי" היא חייכה אלי והושיטה לי יד ולא ידעתי אם ללחוץ או לחבק או לתת נשיקה ויצא מן עירבוב מביך של הכל ולמההה כזה קשה לי לידה.
עלינו ביחד למטוס אחרי שקנינו טובלרון ענק בדיוטי פרי והיא הלכה לשירותים ומשעמום הנחתי תפילין בדוכן של חבד פעם ראשונה מאז הבר מצווה שאולי אלוהים יעזור לי איתה, והושיבו אותנו ליד הכנף והיא הזכירה לי איך שטסנו לאילת התערבתי איתה שנשב על הכנף וזה קרה והזכרתי לה שבטיסה חזרה כל כך איחרנו שעלינו אחרונים והושיבו אותנו בכיסאות ההפוכים עם הפנים לכולם וחלום הסקס במטוס נמוג לנו והיא זרקה שאף פעם לא מאוחר מדי ואז שתקנו.
יותר מדי ישיר.
והיא נרדמה עד הנחיתה ואני ראיתי "בעבור חופן דולרים" באייפד וחלמתי להיות קר רוח עם עדי בברלין כמו קלינט איסטווד בסן מיגל.
נחתנו.
עוברים ביקורת דרכונים אצל הפקידים הגרמנים שגררה כמה בדיחות שואה שעדי הצטיינה בהן, בכל זאת דור שלישי למחנות, ויצאנו החוצה.
מי היה מאמין, אני והיא, רק שנינו, בפאקינג ברלין!