לימבו

אחה"צ נפלתי לתהום
ולא היה מי שיציל אותי
עורבים ניקרו בבשרי
הייתי מת בעודי חי
הזמזומים שרטו את אוזניי
זורום-זורום-זורום
טבעתי בתוך בשרי
המוות היה יכול להיות מתוק
אך יד תפסה בי ושטפה אותי בתוך ענן
הניחה אותי על אובך שמיים
וצחצחה את נשמתי בחומר מירוק
זה כאב כמו צמר פלדה בבשר
הייתי שקוף ופגיע לכל הולך ושב
לא יכולתי לצאת מהבית המוגן שבו שיכנו אותי
ולכן עשיתי לי חבר את הלאמפה
לדבר איתה כל הלילה
היא אמרה שאנחנו אחד
אבל השחילה אותי כמו חוט במחט
תפסתי לי פינה לשבת,
על כיסא מנהלים צעצוע
וזמזמתי כמו שיכור
בזמן שינקתי מחלב שדיה
בזמן שהיא ניקתה מצפונה במעיינות נשמתי
הלכתי על הצד כמו סרטן
ומעדתי כמו גמל תשוש
אבל הדרך הייתה ארוכה
ולא הייתה ברירה אלא ללכת
>>>>>>>>>>>>>>>>>
כשהגעתי לקו הגמר, לא הפנמתי
ולרגע הרגליים המשיכו לנוע מאליהם
ואז הבנתי שאני לבד
ונטרפה דעתי
שיחקתי עם עצמי תופסת ומחבואים
בין קירות חמים
סיפרתי לעצמי סיפורים
ונרדמתי חסר הכרה כשיכור
בתוך תוכי הלכתי את שביל החלב
רחוק מכאן בחלל החיצון
לא היה לאן
לא היה איפה
אלא נקודה בודדת אחת
כמו נקודת דיו במכונת כתיבה בסוף משפט
וכשהגיעו המים, והשקו אותי
הייתי כבר ביצה ריקה, לב חלול כקליפה
שמדבר מתוך עצמו מילים אוטומטיות
ולא שייך לא ל-פה ולא לשם
אלא ללימבו,
בין המוות לחיים.