ממלכה מפורקת-ילידי היערות: פרק 7

*המבצר של מאנר*

היונה השחורה עפה דרך השבח הקטן שבתקרת ההיכל הגדול והגיעה לכלוב שלה, המשרת הפשוט שהיה בהיכל באותו הרגע לקח בידיים רועדות את הפתק והתחיל לרוץ לכיוון חדר העבודה של המלך. הוא פתח את הדלת הכפולה ברעש והמלך הביט בו מבעד לתוכניות הבנייה שתכנן כדי לבנות מחדש את החלקים ההרוסים של העיר, הוא הושיט ביד רועדת את הפתק והמלך לקח אותו. הוא פרס את הפתק על שולחנו ביד מהירה הוציא פיסת בד שבה היו חורים, הוא הניח בקפידה את הבד על התפק וכתב את המילים שנראו לו דרך החורים.
'המסמנת הגיעה ההבטחה התקיימה. תתכונן לקרב'
מאנר חייך ושרף את שני הפתקים בלהבת הנר שעמד בקצה שולחנו, הוא הביט במשרת וחייך.
"זה הכל, אתה יכול לחזור לעיסוקך." הוא אמר והמשרת קד קלות, "אה, ולפני שאתה הולך." מאנר קרא והמשרת הסתובב בדאגה "תקרא לסונדר." מאנר השלים את משפטו וחזר להביט בתכנון החומה החדשה.
~~~
*כרכרת המסומנים*

הסתובבתי מגבי לצידי האחד ואז השני, לא יכולתי למצוא תנוחה נוחה לישון עם השלשלאות והחבלים על ידי. אחרי שהמסומן נתן לנו קצת אוכל ומים הוא הניח כמה שמיכות צמר ישנות ואמר לנו לשכב לישון, הוא טיפל שנו כאילו לא חטף אותנו בכוונה להביא אותנו לאחד מהאנשים המסוכנים ביותר בממלכה. נשמתי עמוקות והבטתי בשמי הלילה, הכוכבים נצצו והבהבו ולא היו עננים שהסתירו את יופיים הטבעי שלהם. זה הביא לי קצת נחמה כשהצלחתי לראות את הצורות השונות בכוכבים, ממזמן שלא ניסיתי למקם את הצפון ועכשיו כשאני מביטה בשמי הלילה אני יודעת איפה העיר העתיקה וההרים הנמוכים, והיער הגשום. נזכרתי בטיליה, הוא בטח לא יודע מה לעשות. שיפשפתי את פניי והשלשלאות צילצלו ברעש, שמעתי את פוליר נאנח והבטתי בו כשהתיישב והביט על המסומנים שישנו בקרבת הכרכרה, הוא הביט באופק לכיוון מזרח וחיוך קטן עלה על שפתיו.
'הזריחה עוד רחוקה, אנחנו יכולים לנסות לברוח.' הוא אמר וניסה להוציא משהו מכיסו, הבטתי במסומנים למקרה שאחד מהם אולי יתעורר, פוליר המשיך להביט בי בניסיונו להוציא משהו מכיסו,
'אנחנו באמצע שממה פוליר, איפה נתחבא מהם?' שאלתי אותו והוא משך בכתפיו, הנשפתי אוייר מראותיי והמשכתי לעמוד על המשמר.
'אני לא מתכוונת לחזור ליער אם נצליח להשתחרר.' סימנתי לו והוא הפסיק את מעשיו.
'למה?' הוא סימן בפשטות והבטתי בטירה שהוארה קלות באורות המשמר.
"יש לי הרגשה ממש לא טובה, אני חושבת שמשהו לא בסדר." אמרתי בשקט והבטתי בפוליר לאחר מכן, הוא נראה מתוח, כאילו מילותיי מפחידות אותו, הוא מסתיר משהו ממני. "מה אתה מסתיר פוליר?" הוא לא זז, כאילו קפא במקומו. הוא לא הביט בי אפילו זה נראה כאילו הביט דרכי.
"על מה אתם מדברים שם?" אחד המסומנים קם והתקדם לכיוון הכרכרה, פוליר מייד סידר את השמיכה מעליו ונשכב חזרה,
"אני לא מסוגלת להירדם, השלשלאות מפריעות לי." אמרתי והבטתי איזה מסומן זה, הוא אותו אחד שדאג לנו ממקודם. הוא הביט במסומן השני וכשהיה בטוח שהשני ישן הוא שחרר אותו מהשלשלאות וקשר אותן מסביב לחבלים על מותניי ולצד הכרכרה.
"תנסי לישון, יום המחר גדוש. סולייר יסביר לך הכל כשנגיע מחר." הוא לחש ונשכבתי על רצפת הכרכרה, משום מה המסומן כיסה אותי בעוד שמיכה לפני שחזר למחנה שהקימו. עצמתי את עיניי וניסיתי לחשוב על הבית שלי ודודי שלא ראיתי כבר יותר משבוע, התגעגעתי אליו כל כך, ולפני שמחשבות אחרות עברו בראשי נפלתי לשינה חסרת מנוח.
~~~
*היער הגשום*

כריס הלך במהירות המירבית שיכל עם פציעתו לביתן הקטן של טימות'י ואדם, הוא דפק בדלת וטימות'י הסהרורי פתח אותה, כריס עבר את טימות'י וסגר את הדלת בחוזקה מה שהעיר לחלוטין את טימות'י.
"מה אתה עושה כאן באמצע הלילה?" טימות'י שאל והדליק עששית שעמדה על שולחן עץ קטן,
"איליין נמצאת בידי סולייר, ההבטחה של גוואין התקיימה אנחנו חייבים למצוא את השאר לפני שנעזוב." אמר במהירות והחל לאסוף דברים חשובים במרכז הביתן,
"ואוו, וואו! חכה שנייה." טימות'י עצר את כריס והשני הביט בו בפראיות, שיערותיו החומות מפוזרות לכל עבר ועגלי זיעה על פניו מהמאמץ המרובה שהשקיע כדי להגיע לכאן. "מי ישמור על אדם? הוא לא חלק מזה ואני לא רוצה שהוא יפגע." טימות'י המשיך והביט בדמות אחיו הקטן ישן במיטה קטנה שצד השני של הביתן, הוא חזר להביט בכריס שחשב על פתרון מהיר כדי שיצאו לדרך.
"ניקח אותו לאחותי בעיר העתיקה, היא נאמנה לסולייר גם כן." הוא אמר וחזר לאסוף חפצים, טימות'י הינהן לעצמו והצטרף במהירות למעשיו של כריס.
תוך קשר וחצי הם העירו את אדם ויצאו בשקט מהאזור הנקי חזרה לגבולות העיר העתיקה, הם הסתננו בין חורבות החומה והתהלכו בשקט ברחובות הריקים. טימות'י תפס את אדם בכתפיו והביט בו במבט עצוב אבל מלא תקווה,
"מכאן תמשיך לבד אדם, תבטיח לי שלא תנסה לחזור ליער. אני יודע שזה הבית שלך, אבל עכשיו אחותו של כריס תדאג לך." טימות'י נשק למצחו של אדם וחיבק אותו לכמה רגעים, הוא סובב אותו חזרה ואדם התהלך לכריס שנפגש עם אחותו והסביר לה את המצב. אדם רץ לכיוונם וחיבק את רגליה של אחותו של כריס.
"תדאגי שלא ימצאו אתכם, אבא לא היה רוצה בכך." כריס אמר וחיבק את אחותו, "תשמרי על עצמך." הוא אמר ורץ קלות חזרה לטימות'י שניהם נופפו לשלום וחזרו חזרה ליער הגשום, טיליה חיכה להם בקצה עם ידיים שלובות ופנים חתומות, שני הנערים עצרו במקומם והביטו בו. התגובה הראשונה שלהם תמיד הייתה לברוח, אבל טיליה היה מהיר משניהם, וגם לא היה בזה צורך.
"לקחתם את זמנכם המתוק, מון מחכה לנו ליד הדרך הראשית. כבר זמן רב עבר מאז שראיתי את הטירה של הלורד סולייר, אני רק מקווה שפוליר לא שיכנע את איליין לברוח." טיליה הכריז והשלושה רצו לכיוון הדרך המרוצפת הרחק מהעיר העתיקה לכיוון ההרים הנמוכים וטירתו של סולייר, אם ימהרו יגיעו אחרי השקיעה של יום המחרת, בדיוק בזמן להתחיל את החלק השני בתוכניתו של סולייר.