שקשוקה, דם וכל היתר

לקחתי את הקרוון שלנו ויצאתי לשירה. אני יודעת שלא היתה סיבה מספיק טובה והמצב לא היה מזהיר באותו סוף שבוע, אבל יצאתי.

עברתי את שני המחסומים, את אנשי האבטחה, ואת כל המתנדבים ששמרו עלינו מפני הדוקרים שהחלו להתפשט ברחבי הארץ. נסעתי, והגעתי לבית של שירה.

סבתא שלה עמדה בחוץ כאשר לפניה הוצב מחסום עץ שמנע מהקרוון שלי להתקדם בשביל שמוביל אותי לבית. פתחתי את החלון וצעקתי לה( אוזן שמאל שלה חלשה. טוב, היא מבוגרת מה יש לעשות..). צעקתי לה שזאת אני והיא עם חיוך של הקלה על פניה, הרימה את המחסום. בלחיצה על הכפתור, המחסום הורם ואני נכנסתי לחצר הבית.

"היי, איפה שירה?". ההורים שלה, שניהם היו במטבח (הכי לא אופייני לאבא שלה להיות במטבח). קליפות עגבניה מונחות מאחוריהם על השיש הלבן. כמות מכובדת של חלות מלוחות פרוסות בתוך כלי עץ רחב, ומחבת שהעלתה ניחוח מגרה תפסו את עיני.
"היא פה" אמא שלה ענתה לי. "היי, רוצה להצטרף לארוחת שקשוקה? יש מספיק, וגם סבתא פה."
כן, שמתי לב שהיא פה… "לא, אני באתי לשאול אם את צריכה עזרה. שמתי לב שבזמן האחרון את לא מספרת לי כלום. הכל בסדר?.." שירה שחתכה מלפפון בשביל הסלט, בקצב איטי הרימה מבט. "כן. הכל בסדר… את בטוחה? באמת שאת הכמות הזאת בחיים לא נסיים". "לא, גם אמא שלי הכינה שקשוקה היום. בתאבון" עניתי.

אני הייתי לבד בבית באותו יום, בגלל זה לקחתי את הקרוון ולא את המכונית. בנוסף לזה, עדיין לא הוצאתי רישיון… היא החזירה את מבטה למלפפון ואני החזרתי את מבטי לקרוון. נסעתי עד שהגעתי שוב למחסום. סבתא של שירה כבר לא היתה שם, כנראה הלכה, אז יצאתי אני מהמכונית על מנת לפתוח את המחסום.

אני גרה בישוב ובנסיבות אלו בדרך כלל אין איש ברחובות. אבל באותו ערב אני רואה מתקרבים אלי שני גברים ואישה. הם הלכו במעין שיירה.
הגבר שהוביל, לבש בגדי אדידס. היה חשוך אך הצלחתי להבחין שהוא היה כהה עור. האיש דיבר עם האישה שמאחוריו, היא עמדה על עקבים, שמלתה אדומה, ושיערה כהה כמו העור של חברה לדו שיח. מאחוריהם הלך גבר נוסף. אינני זוכרת מה לבש אולם נראה היה שגררו אותו לשם.

בקיצור, הם לא היו נראים מהישוב, לפחות אני לא זיהיתי אותם… הכי מחשיד הוא השפה שהשניים דיברו ביניהם. ערבית. הגבר הראשון בשיירה קלט אותי. הם עמדו במרחק מטר ממני. הוא אמר עוד משהו בערבית ומתוך גבו שלף סכין, קצה של חנית. היא זהרה לאור מנורות הרחוב ובזכותן נראתה פי שניים מגודלה האמיתי. הגבר זינק לעברי.

רצתי לתוך החצר של שירה. הוא הספיק לעקוף אותי. חבל שלא לקחתי את התרסיס פלפל… אבא יכעס עליי… הסכין התקרבה אלי במהירות, תפסתי את מפרק ידו ובחוזקה סובבתי אותה. אני לא יודעת מאיפה באו הכוחות אבל מזל שהם באו.

האישה והגבר השני עמדו בצד. כנראה נלחצו, וזה מה שעזר לי להתגבר על הראשון. לקחתי לגבר את הסכין וכיוונתי אותו לכיוון הצוואר שלו במטרה להרוג.

טעיתי. האישה הוציאה מכיסה חתיכת זכוכית לבנה והחלה לצרוח. (איך מכיני השקשוקה לא שמעו אותה?) בעטתי בה חזק, והיא נפלה לריצפה, ראשה התנגח בשביל האספלט. דם השפריץ לכל עבר וגם עליי. הגבר עמד קפוא למראה חברתו.
כמותו עמד הגבר השני. הוא נבהל כל כך עד שבלי מחשבה, התחיל לבכות, ונפל על גופת אישתו, מתאבל עליה.
נשאר לי גבר אחד והסכין עדיין בידי. דקרתי אותו שלוש פעמים. לא היתה לי ברירה. לא רציתי למות.

אני רוצה להמשיך את החלום הזה?… התעוררתי