געגוע.

אני הולכת במדרכה שפעם הייתה הדרך לדירה שלנו יחד.
אני הולכת ומחייכת לעצמי,ממש כך.
נזכרת בשיחות הקולחות איתך במרפסת ובקפה המגעיל שהיית מכין לי כל בוקר ואני הייתי מחייכת רק שלא תגיד שוב שאני ביקורתית,במשחקים שהיינו ממציאים לאחיין שלך שהיה מגיע אילנו פעם בשבוע.
וכל אלה גורמים לי לגעגוע,אבל געגוע מתוק,שעוטף אותי באלפי פרפרים צבעוניים לא הפרפרים השחורים שעטפו אותי לפני כמה חודשים.בטח תצחק למשמע המטפאורה הילדותית הזו והיית אומר שאני לוקחת לך את התפקיד של הרגיש והילדותי ואני הייתי צוחקת ומביאה לך נשיקה,כי זה תמיד מחמיא לי שאתה אומר לי שאני הבוגרת.
אבל בינתיים אני מסתפקת בלדמיין שיחות שלנו יחד,לא מעזה להתקשר ולשמוע את הקול הנמוך שלך ולא להיכנס שוב למיטה ולבכות על עצמי,עליך,ועל אהוד.
בטח עכשיו אתה יושב מול הטלוויזיה ורואה כדורגל.כמה שנאתי שראית כדורגל,כמה ילדותי בעיניי זה לצפות בזה.
בטח החברים שלך התאספו אצלך,כמה שנאתי אותם,כמה רציתי שרק יילכו ויאספו איתם ביחד את כל הצעיפים של האוהדים והכדורים האלו שמילאו את החדר.
בטח גם נועה הגיעה בוודאי השקיעה הערב,ידעה שאתה יישן לבד.כמה שנאתי אותה.
כמה אופייני לך כך בדיוק כואב לי שאני נזכרת.
לפעמים,לפעמים השגרה הזאת שלך חוץ מכמה שסלדה לי גרמה לי קצת לקנא,לקנא בחיים מסודרים כאלה שהכל ידוע מראש,והקפה בבוקר החיוך ממני,העבודה,החברים,כדורגל,וללכת לישון.הכל ידוע ומלא חיוך בלי הסתבכות ייתרה.
ורק מלחשוב על זה,לחשוב על השגרה שלך,להיות בסופר בשעה שאתה היית הולך לסופר,לעשות ריצה ולדמיין אותך בדיוק באותו מקום שאני הולכת עכשיו רץ מזיע ויפה כל כך.
ואז אחרי הכל פתאום לפחד שהשגרה שלך השתנתה ומישהי אחרת נכנסה לתמונה.אולי נועה.ואז הפחד הזה מציף אותי ואני נעצרת.בדיוק אל מול הדירה שלך,מסתכלת מבחוץ,הכל חשוך.ושלט למכירה מוצב בכניסה.וזה עוקץ אותי.כל כך עמוק.