מבוך האשליות- פרק 32

דניאל, טוביאס, סקיי והאחים היו המומים מההודאה שג'יימס העביר.
הוא היה פעם בארמון, מרצונה של המלכה, אבל זו לא הייתה המלכה שעמדה לצידו.
"זו בטח הייתה אמא שלי." המלכה הסבירה. "היא יודעת מה הערך של הדברים היפים."
"בסדר." דניאל אמרה. "אבל למה שנאמין לך?"
"את יודעת מה קורה כשלוקחים את הלב שלך?" המלכה החזירה לה בשאלה.
"לא." דניאל הודתה.
המלכה חייכה במבט מתנשא ובטוח. "את מאבדת את האנושיות שלך." השיבה. "אם תעזרו לי, אני יכולה להבטיח לכם שאני לא אהיה המלכה הקרה שאתם מכירים."
"את אומרת שאם נחזיר את הלב שלך," טוביאס שאל. "את תהיי טובה?"
"אני אומרת, יקירי, שיהיו לי רגשות ומצפון." היא אמרה. "לא היית רוצה את זה?"
"אני אומרת שזה שווה את הסכנה." סקיי הרימה מעט את ידה והחזירה אותה למטה כאשר כולם סובבו אליה את מבטם. "לא?" היא לא הייתה בטוחה כל כך שהייתה צריכה לומר את זה.
"אני כבר אמרתי שאני מסכים." ג'יימס צידד בדעתה, ואיתו הסכימו האחים.
"ואתם, חברים?" המלכה פנתה אל דניאל וטוביאס.
"את חושבת שאני סתומה?" דניאל שאלה אותה. המלכה הרימה את מבטה למעלה וחשבה האם להשיב. "אל תעני על זה." דניאל הוסיפה כמעט מיד.
היא נאנחה והעבירה מבט אל טוביאס, שואלת אותו ללא מילים מה דעתו.
"אם את תלכי אני אלך, ואם לא- אז לא." הוא אמר, ולא נתן לה הרבה אפשרויות לדעה אחרת.
"אני מסכימה." אמרה לבסוף. "אבל בתנאי אחד- שלא תחשבי אפילו על לעשות משהו שלא לטעמי."
"חומד, אני לא אחלום על זה." ההבטחה שלה לא נשמעה אמינה במיוחד, אבל היא נתנה לה את מילתה, ולמילה של מלכה חייבים להאמין. "בואו." המלכה התחילה ללכת, וציפתה מהם לבוא איתה. הם לא עשו זאת, אבל היא לא עצרה. כל אחד מהם העביר מבטים תוהים לאחר, כשהם מנסים לדעת האם זו הייתה החלטה חכמה.
מצד אחד המלכה אמרה שאימה נוראית יותר, ומצד שני- זו המלכה.
ג'יימס היה הראשון להתחיל ללכת. הוא היה מאוד בטוח בעצמו שזה הדבר העדיף ביותר לעשות מבין הבחירות המועטות שניצבו לפניו. סקיי הלכה אחריו, בוטחת בו שהוא יודע מה הוא עושה, ואחריהם הלכו האחים.
דניאל וטוביאס היו האחרונים, ושניהם התקשו לשתף עם העניין פעולה. דניאל הסכימה רק כי לא היו לה הרבה ברירות, וטוביאס, רק הסכים למה שתחליט.
"אם את לא מרוצה מהעניין, את תמיד יכולה לוותר על זה." הוא אמר לה.
"לא." היא התעקשה שלא לעשות זאת. "אם יקרה אסון, אני אסחב עם העובדה שהייתי מסוגלת לעצור את זה. אני לפחות אנסה." היא הסתכלה עליו. "אנחנו לא צריכים עוד מתים לשווא, נכון?" חיוך קטן שהיה נראה מזויף עלה על פניה לפני שחזרה להסתכל על הפלוגה המתרחקת. היא התחילה ללכת לכיוונם ועברה על פניו של טוביאס, שהרהר במהירות ובשקט על מה שאמרה לו.
הוא הסתכל עליה בזמן שהתרחקה ממנו.
"היי, חכי לי." הוא קרא אליה בשקט ורץ כדי לצמצם את הפער.

קלואי הצליחה סוף כל סוף לחזור לארמון. הדרך הייתה ארוכה, אך האישור של המלכה עזר לה לעבור את התסבוכות. דלתות הארמון נפתחו לפניה והעבירו בה צמרמורת קרה של רוח פרצים קפואה.
היא רעדה בגופה ולאחר מכן נכנסה.
היא עברה במסדרונות הארוכים שהיו קרים עוד יותר. הרצפה הרגישה לה חלקה יותר, וכשבחנה אותה, שמה לב לשכבת הקרח הדקה שכיסתה אותה. זה היה מוזר ושונה בשבילה. היא תמיד הייתה רגילה לחום, ולמען האמת, גם תמיד היה חם לה, אך מסיבה כלשהי, היא הצליחה להרגיש את ההרגשה הנדירה הזאת של הקור.
היא התקדמה לחדר הכס לפי זיכרונה. ככל שעבר הזמן כך היא כבר הפסיקה להרגיש את פניה מרוב הקור. לשמחתה, שאר גופה היה מכוסה, ושמר עליה מחוממת, אך לצערה זה לא היה מספיק.
דלתות חדר הכס נפתחו לפניה כשהגיעה והיא כלל לא נדרשה לעצור לפניהם. היא הייתה מוזמנת.
היא בחנה את החדר שיצא לה להכיר והוא היה נראה שונה כמעט לחלוטין. הוא היה לבן כמעט כולו, מכוסה קרח ועטוף בנוכחות פתיתי השלג שירדו מלמעלה בעדינות.
"מי את?" היא שמעה קו לאישה שואל אותה והרימה את מבטה. על הכס היא ישבה, בעלת שיער בלונדיני בהיר ואסוף, לבושה בשמלה תכולה ובהירה, וכתר לבן על ראשה.
"ק-קלואי." ענתה, ולא הייתה בטוחה שהיא רועדת בגלל הקור או בגלל הפחד.
"ומה את עושה בארמון שלי?" האישה, המלכה, המשיכה לשאול אותה.
"את המלכה?" חיוך מרוצה עלה על פניה.
המלכה הציגה לפניה את הכתר שעל ראשה כמסמנת לה את המובן מאליו.
"א-אני עבדתי בשביל המלכה הקודמת." היא הסבירה.
"עבדת בשביל הבת שלי?" השאלה שהפנתה אליה הפתיעה אותה.
"הבת שלך?" קלואי כיווצה את עיניה בבלבול, תהייה והפתעה.
"למה שהיא תתעניין בך?" המלכה דרשה את התשובה הטובה ביותר בשבילה.
"אני לא בטוחה." היא השיבה לה. "היא אמרה שאני שימושית."
"למה? מה את יודעת לעשות?"
"יש לי אש." אמרה.
"אש?"
קלואי העלתה מידה כדור אש מרחף וקטן שחימם מעט את המקום. עיניה של המלכה נפערו בהתפעלות, וקלואי חייכה בשמחה שהצליחה להרשים גם אותה.
"הו, מתוקה," קולה של המלכה התרכך. "את בטח חכמה מספיק בשביל לדעת שאני לא יכולה לקבל אותך."
עם כדור האש נעלם גם החיוך על פניה. "מה?" היא אמרה באכזבה והשפילה את מבטה.
"אל תהיי כזאת," המלכה אמרה לה בקול עדין. "בכל זאת תזכי לבלות כאן את שארית ימייך." היא שלחה אליה קרן אור לבנה שפגעה בדיוק בליבה, והפכה אותה לנציב קרח קפוא.
היא הייתה הפסל הראשון באוסף המחודש של המלכה החדשה.
"את הראשונה," היא אמרה לקלואי. "ובתי האחרונה."