תהי יפה ותשתקי! עונה 1 פרק 11 פטריות

קמתי מברכיו מתיישבת לידו לוקחת כוס שוקו.הוא ממש טועה הלילה זה לא הלילה הפעם אני לא אהיה חלשה ממולו.
אני צריכה לשאול אותו על אנה, היא כול כך קריריה אליי.אך שוב לא העזתי לפתוח את פי ולהתחיל שיחה איתו, מפלצת.
שתיתי את השוקו באיטיות מנסה למשוך כמה שיותר את הזמן כשראיתי שהוט מחכה שאסיים אותו ונוכל לזוז לעשות את "היום העמוס שלנו".רציתי כול כך לגלגל את עניי אך ידעתי שאתפס על המחשבה בראשי.
ג'ון מביט בי שוב אותו מבט סבלני מחכה שאגמור, נתקתי את עניי מעניו מביטה שוב בעצמות הלחיים הגבהות שלו והשפתיו היפות והמגרות, שוב שפתי הרגישו מגורות אך ידעתי שהרגש הזה אליו התפוגג אם רק אתרחק.
"בואי רוז"
ג'ון לחש בקושי יכולתי לשמוע אותו אך כנראה שזאת הייתה כוונותו, הוא קם ממשובו לוקח את כף ידי ומשלב את שלו בשלי.הרגשתי רטט מוזר והרמתי את עניי בבהלה, כנראה שגם ג'ון הרגשי. כי הוא עזב את כף ידי ושם את כף ידו על המותן שלי .שוב! ברוכשניות מקרב אותי אל החזה שלו, האהבתי את גופו על שלי היה קר בנוי יורק בחורף, כול הלילה הרגשתי ליד תנור לוהט שמחמם אותי מהקור של הנשמה שלו.מי אתה ג'ון? הבטתי בו בסקרנות כשפתח את הדלת של הבית.כבר אמרתי כמה הדלת הזאת גדולה?
באיזה שהוא מצב הרגשתי אסירת תודה שהוא אוחז
בי ככה כי לא כול כל הצלחתי ללכת על הנעליים, אך מצב שני כול נגיע ממנו גורמת לכול טיפת דם הגופי לברוח ולרטוט.
הבטתי בחניון הגדול שבו נמצאים כול הרכבים שנראים לי בהחלט בזבוז כסף אמרתי.
שוב הכסף והשחצנות צועקים בכול מקום אני תוהה לעצמי עם גם ג'ון שחצן…
שומריי הראש נכנסנו לאחד הג'יפים השחורים שהיו בחניון, היו לפחות עשרה כאלה תואמים לאחד השני, אני וג'ון נכנסנו לרכב האודיי כסוף ונמול לא כמו הגיפ של אתמול.
שעגה של המנוע נשמע והרגשתי שזהו הזמן שלי להתפלל שלא הגיע בי ויניח את כף ידיו על רגליי שוב.
לאט לאט יצאנו מהחניון עוברים את כול השומרים,אני לא מבינה למה יש כול כל הרבה שומרים שמשגיחים על הבית.עוד שאלה לרשימה שלי.
"מה את אוהבת לאכול?"
ג'ון שאלה כשהיינו ברמזור מעיר אותי ממחשבותיי.מאיפה השאלה הזאת צצה? חשבתי שהוא כועס עליי..תאני כועסת לפחות! על זה שהוא נטש אותי בחדר הלבשה אך כמו שאני מזכירה לעצמי היום אני משחק!
"רביולי"
אמרתי ללא חשק מסובבת את ראשי לחלון.לא הרגשתי סיבה לדבר איתו איפלו עם הוא טכנית בעלי.
"עם שמנת פטריות?"
שאל מנסה להמשיך לדבר איתי בכוח, סובבתי את ראשי אליו מראה לו מבט נגעל שנאתי פטריות!עניו הביטו בי משועשעות הוא בטח יודע מה יעיר אותי ויקפיץ אותי.ואני.מוכנה להתווכח על כמה פטריות זה מגעיל.
"לא"
אמרתי במבט נגעל מתקווצת כשנזכרתי איך זה מרגיש שאוכלים פטריות.
"למה?"
אוי נו באמת ג'ון די לחפור
"ככה."
עניתי מתעסקת עם אצבעותיי שעדיין נשאר להם הלק של אתמול, רציתי לעשות שחור אך אמא אמרה שזה לא מתאים לחתונה.אני מצידי היה ללכת עם שמלה שחורה לחתונה ולבכות עד שהדמעות כבר לא היו.
"למה ככה?"
שאל שוב מחייך חיוך קטן שמעלה את זווית פיו ומראה מעט את שיניו.הרגשתי איך לבי רוטט.
הרמתי אליו גבה לא מבינה מה הסיפור שלו
"כי זה לא טעים פטריות"
שילבתי את ידיי, זה דוחה פטריות.
"מגזימה"
אמר ברכות פונה פנייה חדה לימין רגע לאן הולכים?
"לאן הולכים?"
שאלתי מעט לחוצה כשראיתי שאנחנו נכנסים לחניון חשוך, הוא חוטף אותי?לא זהו אני מתה.הוא יתן לי לומר מילה אחרונה? רגע! אולי אני אפתח את הדלת וארוץ?כן רק אם השומרים הגדולים שלו לא היו מאחוריינו כול שנייה ודקה.
"לקרטין!"
חייך אלי וחנה את הרכב בשלמות, בדיוק כמהו.
זרועותיו השרריות נגלו מתחת לחולצה הלבנה המכופתרת שלבש, הזיפים שלו עדיין נגלו לעין וגרמו לו להראות יותר גברי, שערו השחור והסמיך הבליט את עניו וגרם לאצבעותיי לרעוד מרוב שהן רצו לסדר את השערה שנחה על מצחו.
עניי הביטו בו בבהלה כשרקן אלי.אני לא רוצה שהוא ינשק אותי.אני צריכה להיות חזקה אחרי שהוא דחה אותי היום בבוקר.
אך כנראה שטעיתי כי הוא רק שחרר את החגורה שלי.הריי ברור למה שירצה לנשק אותי, הרגשתי את האכזבה עולה בגרוני.אם הייתי משהי אחרת הוא היה מנשק אותי?
לא חיכתי שהוא יפתח לי את הדלת, יצאתי מרגישה מעט נסערת שנאתי את העובדה שלא הכרתי שום גבר מלפניו ולא נצלתי הרבה מחיי, הוא נראה כול כך מדהים שזה כבר נהיה מציק לעין.
ג'ון הביט בי בהפתעה כשהקפתי אותו מתכוונת להכנס מלפניו לדלת זכוכית ששמה הייתה הקופה והמזכיר.
"בואי לפה"
אמר בנוקשות מחזיק בשתי מותני ומקרב אותי אליו, ישבני התנגש באברו והרגשתי את הרעד שאתמול חוויתי וגם היום בבוקר.שוב אותן תחושות שאני לא יודעת מה הן מסמנות
רטנתי מעט בעצבנות.צריכה להשלים עם העובדה הזאת שהוא מחליט.ושהוא גורם לגוף שלי להרגיש כול כך מוזר..
סומק הציף את לחיי הצבועות מסומק חום שמבליט את עניי הירוקות כמו דשה.נשמתי שוב בכבדות שאחז בי כול כך בחוזקה אני בטוחה שהשארו לי סמנים אחרי זה.
"שניים בבקשה"
ג'ון אמר בנקשות מביט במוכר בין ה16 שהביט בי בתאווה וגם שהיה ניראה די צעיר כדי לעבוד פה אך טוב אני לא אלשין עליו.
גלגלתי את עניי כשגו'ן הוציא נעליי ספורט חדשות בשבילי.והסתכל על המוכר בעיניו בוערות מזעם טהור.
איך הוא יודע הכול? זה כבר מטריד אותי.
לבשתי אותן בשקט עדיין מופתעת מהסבלנות שלו אליי למרות שאני קצת כועסת עליו שהוא משחק בי.
שמתי את השיער בתוך כובע מקלחת חד פעמי ואת הקסדה כמובן שג'ון שם על ראשי וגורם לי יותר להרגיש מובכת ושוב ילדה קטנה.
"בואי בייב"
אמר בקול רם כי חשב שאני לא שומעת אותו כשהוא עם הקסדה.
ישבתי על מושב מרגישה את ההדרנלין עולה וגם הפחד בחיים שלי לא נגעתי במכשיר כזה או בהגה של מכונית.הרגשתי כול כל כועסת ועצבנית שהיו לו הרבה מלפניי וזה רק הכניס אותי לאווירה של עצבנות ותחרות.
האחראי התחיל לדבר ולומר דברים על ברקסים ודגלים מכול מני צבעים ואני רק הבטתי בג'ון שהיה לידי, הוא היה נראה כול כך גברי כשהחולצה המכופתרת קופלה עד מקפקו ורגליו הארוכות נחו על הברקסים, עניו הביטו בנחישות במדריך כשהסביר דברים, הוא כול כך יפיפה.שוב הרגשתי את לבי פועם בחוזקה ללא שום כוונה שלי. לא אהבתי את תחושה הזאת! היא גרמה לי לחוסר בטחון.
לפתע הבנתי שרגע האמת מגיע אני יעשה בפעם הראשונה בחיי משהו מסוכן והפעם עם האדון שננצא לצידי.
רק אחרי שאוכל לעשות את הצעד הזה אוכל להרגיש משהי גדולה ולא משהי כבולה בתוך עצמה כי מפחדים שאני אקבל סריטה, אמא לא פה והילדה הקטנה גם לא…

נקודת מבט ג'ון

שוב אני עומד ממול אותם קברים ישנים של אבי ואימי הזונה.
הנחתי את הורדים הסגולים על כול אחד מהן ומביט בהם ללא הבעה.
אין לי מה לומר להם ולהם אין מה לומר לי, השתיקה בתוך הבית קברות המחישה את השקט שבתוכי.
התיישבתי על הספסל משחק באצבעותיי, מרגיש לבד.
בעטתי באבן בתסכול רוצה לשמוע שוב את אבי מוכיח אותי אך לא ידעתי מה לעשות.