זאבים- השתנות ראשונה

הוא היה נער רגיל, מאלה שאין להם הרבה חברים, אבל יש להם מספיק; לא יודע לתקשר עם בנות, אבל גם לא מוטרד מזה יותר מידי. היה לו מראה רגיל וגובה ממוצע, ובגלל המשקפיים שלו הוא היה נחשב לסוג של חנון, למרות שזה לא היה נכון בכלל (טוב נו, אז הוא הצליח לשלב את אהבתו למארוול עם לימודים ולהיות נשיא של מועדון הקריאה, אבל זה לא אומר כלום).
אם הייתם אומרים לו שיום אחד משהו פרוע כמו קומיקסים שלו יקרה הוא היה צוחק לכם בפרצוף ומנגב את הדמעות, או לכל הפחות פורץ בהרצאה על חוברות שונות של מארוול ועל הדמויות האהובות עליו.
היום שבו הכל התחיל היה היום הכי שגרתי שיכול להיות, ושום דבר לא ניבא לו מה הולך לקרות.
לא ברור למה זה קורה, או מי בכלל היה הזאב הראשון. הוא בכלל לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. הוא היה בטוח שאלו סתם אפקטים זולים שמופיעים רק בסרטים או בספרים, אבל כשהוא הרגיש את אותו כאב בלתי יאומן חודר את דרכו דרך גופו בפעם הראשונה, הוא היה בטוח בזה.
הוא היה אדם זאב.
"זה פאקינג אדיר!" הוא לחש לעצמו בשקט כשחזר לדמותו האנושית, כורע ורועד על הרצפה הקרה. ההתרגשות היתה כמובן רק לכמה שניות, כי אז הגיע הכאב האמיתי. הוא הביט בידיו ורגליו וראה שהוא מתחיל להשתנות שוב. בשרו נקרע מעורו ועצמותיו נתקצרו והתארכו. הדם שאג בעורקיו ופעם באוזניו עד שהוא לא הצליח לשמוע דבר. הוא הרגיש כאילו כל גופו מתפוצץ מכאב וליבו נעצר.
כעבור שנייה הוא עמד בדמותו הזאבית בעלת פרווה בצבע אפור כהה. הוא הביט בעצמו במראה, ונחרד.
מחשבותיו החלו לברוח ממנו לאט לאט, עד שהוא לא הצליח לחבר משפטים לכדי מחשבה. לא הצליח לזכור אותם.
בפעם הראשונה בחייו הוא הודה על כך שהם גרים בבית קרקע, כך שהוא חמק בקלות מהבית אל תוך השיחים ומשם אל היער הקרוב.
האחוזה הישנה נגלתה באופק והוא מיהר להיכנס אליה, כאילו מישהו רודף אחריו.
הזאב הצטנף בפנית החדר. המקום היה רעוע וחלקים בו נראו כאילו הם עומדים לקרוס בכל רגע, אך הוא הכיר את המקום וידע איכן המקומות הבטוחים.
לפחות הוא הרגיש שהוא מכיר את המקום.
הוא נשאר שם בלי לזוז ונרדם, עד שאור הבוקר העיר אותו משנתו והוא שם לב שהוא בדמותו האנושית. המקום היה שקט כמו קבר, ובמובן מסוים הוא חשש שזה אכן עומד להיות אחד.
תחושה מסוימת אמרה לו שהשעה היתה צהרי היום.
ההורים שלו הולכים לכסח אותו על העלמות כזו.
הוא התחיל לדמיין תסריטים רעים ותירוצים, אבל אז הבין שיש לו בעיה גדולה הרבה יותר. מה יקרה אם הוא ישתנה בזמן שהם יהיו בבית, מולו, מדברים איתו, ולא תהיה לו שום אופציה לברוח? הם ייכנסו לפאניקה, יצרחו כאילו רוצח נמצא בביתם וינסו להרוג אותו.
חייו השלווים רצו מול עיניו כמו סרט שעומד להגיע אל הכתוביות. הוא לא יכול לחזור הביתה. אסור לו.
למזלו זה היה בקרבת מקום טלפון ציבורי. הוא לקח קצת כסף מהקופה הסודית שהחזיק באחוזה (מה אתם חושבים, הרי ברור שתהיה לו אחת כזו שם. צריך להיות מוכנים לכל דבר.) הוא התקשר אל הוריו והסביר להם שהוא יצא למחנאות באזור עם כמה חברים ("אתה כל כך בצרות כשאני אראה אותך שוב! אני כבר אלמד אותך לקח על להעלם להורים שלך ככה באמצע הלילה ולא להשאיר פתק! חיפשתי אותך במשך שעות ואבא כמעט והתקשר למשטרה!…" באמת, אמא? ואם הייתי משאיר פתק אז זה היה מצדיק את העלמות?) אמא שלו יודעת שהוא חובב מחנאות, כך שהיא בקלות בלעה את הפיתיון הזה.
הוא נאנח בשקט וחזר אל היער. הפתרון הכי טוב כרגע זה להעביר כמה ימים באחוזה, לפחות עד שהוא יימצא פיתרון סדיר למצב העגום שלו.
הוא חשב שזה יהיה מגניב להיות בעל יכולות מיוחדות, אבל עכשיו הוא לא בטוח שלהיות אדם זאב יכול להיות מגניב.

אחרי שלושה ימים הוא הגיע להחלטה. הוא כבר אדם בוגר ואחרי ההשתנות הוא בהחלט עבר שינוי, בעיקר חיצוני. הוא היה הרבה יותר גבוה עכשיו, ומשהו בתווי פניו השתנה. הוא היה בטוח בזה, למרות שהוא לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהוא הסתכל על עצמו במראה. הוא כבר לא נזקק למשקפיים שלו- הראיה שלו בתור זאב התחדדה פלאים, וגם היתה לו תחושה שהוא הרבה יותר מושך בלעדיהם, כי המוכרת במכולת הקטנה שבה הוא קנה לעצמו אוכל בזמן האחרון לא הפסיקה להסתכל עליו, וגם כמה בנות שעבר לידם.
הוא יכול לחיות עם עצמו, לבד, באחוזה. המקום הרי אף פעם לא הוצע למכירה, כך שכל הקודם לקחת בעלות על המקום זוכה, וגם הוריו לא חייבים לדעת איפה הוא יגור. הוא יוכל לעבוד ובכסף שירוויח הוא ישפץ את המקום ויפרנס את עצמו.
קצת אחרי שהוא התחיל לממש את כל רעיונותיו הוא הבין שיש לזה גם יתרון נוסף: הוא ברח אל היער לאחר שהשתנה, ואין סיכוי שהוא הזאב היחיד, כך שסביר להניח ששאר האנשים שישתנו יעשו כמוהו, והוא יוכל להיות שם בשבילם ולעזור להם להתמודד עם הכל.