אגדת אוֹסְפִיָה – פרק ראשון

~פרק ראשון~

המלך דמיאן ישב בכס המלכות שלו. מחשבותיו נדדו ולפתע נקטעו עקב כניסתו של בנו, הנסיך תיאדור. המלך לא היה דומה כלל לבנו. המלך, אדם זקן ואפור שיער, עם עיניים אפורות כחולות. היה אדם הגון, וסמכותי. לעומתו, הנסיך תיאדור, היה שחור שיער, בעל עיניים ירוקות וחיוך כובש. תיאדור היה יפה תואר, חכם, חסון, שרירי, אקטיבי ושוחר שלום. אך אביו לא יהסס ויגיד שהוא גם מרדן.
"אבא" אמר תיאדור והתקדם אל עבר אביו. "קראת לי?" הוא שאל.
"תיאדור, איפה היית?" שאל המלך.
"הייתי ביער, צדתי כמה חיות בר" ענה תיאדור.
"תקשיב לי תיאדור" אמר המלך, "אני יודע כמה אתה שונא כשאנחנו מדברים על לשאת אותך עם אישה מן ממלכה אחרת" תיאדור הזעיף את פניו, "אך אתה חייב להבין שזה לטובתך."
"ובכן למי אתה רוצה שאנשא?" רטן תיאדור.
"לנסיכה לוריאן מאוספיה" ענה המלך. הוא קרא למשרת שהכניס תמונה גדולה של נערה יפיפייה, עם שיער שטני מנצנץ, ושפתיים ורודות. עיניה הכחולות הנעימו את המראה הרציני שצוירה בו.
"זאת הנסיכה?" שאל תיאדור.
"היא יפה נכון? יפה כמעט כמו אמך" אמר המלך.
"היא יפיפייה אבא. בת כמה היא?" שאל תיאדור. הוא לא הצליח להוריד את עיניו מהציור.
"היא תהיה בת 16 בקרוב" ענה המלך. הוא חייך למראה של תיאדור חסר המילים. ״תיאדור? אתה מתכוון להגיב?" שאל המלך.
"אני אחשוב על ההצעה הזאת אבא" אמר תיאדור.
לפתע נפתחה הדלת ומשרת המלך נכנס לחדר.
"הוד מלכותך, הנציג, הוא כבר כאן" אמר המשרת.
"כמובן… תיאדור, צא מהחדר" אמר המלך.
"אבל אבא…" ניסה תיאדור לומר.
"עכשיו!" שאג המלך.
"כן…" אמר תיאדור ויצא מהחדר בסערה. הוא סגר מאחוריו את הדלתות ונשם נשימות עמוקות. הוא נעמד קרוב אל הדלת כדי שיוכל לשמוע את מה שהתרחש.
"דמיאן, הכל הולך לפי התכנית?" שאל קול ארסי, דק וקר. הקול היה קול של אישה.
"כן אופיליה. תגידי לדראקריו שהוא יכול להתחיל בתכניתו לשאוב את הקסם מאוספיה, הוא לא צריך לדאוג לשום דבר" ענה המלך.
"אני מקווה שתעשה את חלקך בעסקה דמיאן, אם לא, סופך יהיה מר כמוות, איטי וכואב במיוחד" ענתה אופיליה.
לפתע הפסיקו הקולות. הקול היחיד שנשמע כרגע היה של המשרת "הוד מעלתך אולי תרצה שאקרא להוד נסיכותו ברשותך?".
"לא ביילור. אל תקרא לו" ענה המלך. תיאדור התרחק מהדלת. 'לשאוב את הקסם מאוספיה?' חשב תיאדור, 'אני חייב לעצור את זה. אבל איך?'

במשך כיומיים חשב תיאדור על דרך לעצור את דראקריו מלשאוב את כל הקסם. אבל הוא לא מצא פתרון. הדבר היחיד שעלה בדעתו הוא לברוח מהארמון ולהזהיר את הנסיכה לוריאן ומשפחתה מהעתיד הממשמש ובא.
הוא הוציא תיק לא גדול מהארון שלו והתחיל להכניס לשם בגדים, אוכל ושתייה.
"מה אתה עושה?" שאלה אחותו של תיאדור שנעמדה על שפת חדרו ונשענה אל הקיר.
"אדליין! מה את עושה פה?" אמר תיאדור והמשיך להכניס דברים לתיק.
"שאלתי, מה אתה עושה?" היא אמרה.
"אני הולך לצוד" תירץ תיאדור.
"עם שתי חולצות פשוטות וגלימה חומה? לא נראה לי" אמרה אדליין. "אתה בורח?" היא שאלה את תיאדור. תיאדור עצר את מעשיו. הוא הכניס את אדליין לחדרו וסגר את הדלת מאחוריה.
"כן, אני בורח" הוא לחש לה.
"אם אתה בורח רק בגלל שאבא רוצה שתינשא לנסיכה מאוספיה" התחילה לומר אדליין אבל תיאדור קטע אותה.
"אני לא בורח בגלל זה. אבא עשה טעות איומה. הנישואין הם בכלל לא אמתיים. הוא חתם על עסקה עם מלך השדים" אמר תיאדור.
"איזה מן עסקה?" שאלה אדליין.
"שאיזה דארקריו אחד ישאב את כל הקסם מאוספיה תמורת משהו שאבא לא אמר" ענה תיאדור.
"אבל למה לו לשאוב את כל הקסם מאוספיה? זה מה שעושה אותה מיוחדת!" אמרה אדליין.
"אני לא יודע, אבל אני הולך להזהיר את הנסיכה מאוספיה, שיברחו משם כל עוד אפשר" אמר תיאדור וסגר את התיק.
"כמה זמן מסע שכזה לוקח?" שאלה
"כשבועיים וקצת אבל…"
"אני אבוא איתך!" אמרה לפתע אדליין.
"את? איתי? ליער?" שאל תיאדור. לפתע הוא התחיל לצחוק.
"מה? מה כל כך מצחיק?" רטנה אדליין.
"את? ביער? את באמת בטוחה בזה?" אמר תיאדור.
"כן, חכה לי ונצא ביחד, בלילה" אמרה אדליין. "ניפגש בחצות ליד החדר שלי, אל תאחר" אמרה אדליין והסתלקה מחדרו של תיאדור.