לפעמים אני תוהה
לפעמיים אני תוהה איך זה היה נראה אם הכל היה אחרת, כואב להיזכר במה שהיה פעם, בתמימות.
את אמרת לי שזה יקרה, ואני סיננתי בזלזול, והנה גדלנו, עברו להם 6 שנים, וזה מרגיש לי כבר כמו מציאות אחרת.
מדהים כמה בן אדם יכול להשתנות בתקופה הזאת.
את גדלת להיות פרחה לתפארת ישראל, ואני, אני הפכתי לאדיש, הפכתי להיות מה שפחדתי להיות, מוזר, שונה, ואפילו פחדן.
לפעמים אני תוהה אם עוד נשאר בי מה שהיה בי פעם, אם אני עדיין יכול להיות אותו אדם?
האם אני אוכל לצחוק כמו שצחקתי פעם? לעשות שטויות כמו שעשיתי פעם ?
אבל היום להכל יש תוצאות, היום הכל מחושב ומזויף.
אבל האם גם את חושבת על זה?
כששנינו הולכים בנפרד בדרך לבתים, האם את נזכרת באיך זה היה פעם? מתגעגעת?
איך לא היינו מסוגלים לעזוב אחד את השני? איך 12 שניים מהחיים שלנו היינו החברים הכי טובים, ההרפתקאות שעברנו.
איך צחקת מדברים שאמרתי ואיך אני צחקתי ממך.
היום שמעתי אנשים מדברים על איזה סתומה את, כמו שאני בטוח שאת שומעת על איזה מוזר אני.
ואני מחייך חצי חיוך, נזכר במי את ואז מעציב את פרצופי.
אבל האם זה באמת מי שאת? האם זה הכל הצגה? או שאת נהנת ממי שאת, לא חלשה כמוני, שהפך להיות משהו שהוא לא.
אני לא רוצה לנס, שבו נחזור להיות חברים, כי אני לא מי שאני הייתי ואת לא מי שאתה היית.
את בן אדם שונה, בן אדם שאני נמנע ממנו.
בן אדם שהוא בדיחה בעיני מעגל החברים שלי, כמו שאני שלך.
לפעמים אני תוהה אם כשאת מסתכלת על הבית שלי מבעד לחלון את חושבת מה שאני חושב..
למה לעזאזל הייתי צריך להתבגר?
תגובות (2)
יפה ונוגע
תודה