בית ספר לחיים – פרק 2- "מבחנים."

"אני מיקל, מנהיג בית הטכנולוגיה." הדובר היה נער בגילם, בעל חזות מרשימה וקול רציני.
שיערו השחור היה מסורק ועל עיניו החומות הכהות הוא לבש משקפיים שנתנו לו מראה יותר מבוגר ומכובד. הוא עמד במרכז חדר שקט, שקירותיו לבנים, ולידו ניצב הרהיט היחיד בחדר. שולחן עבודה גדול ועליו מכונית ושלט תואם
"המשימה שלכם היא כזאת, כל אחד בתורו ניגש לשולחן ויש לו ניסיון אחד בלבד למצוא מה הבעיה במכונית או בשלט. ברגע שעניתם תשובה לא נכונה, נגמרו לכם הניסיונות." הוא עצר לבלוע רוק והמשיך, "אתם לא יכולים לגעת באף אחד מהמכשירים."
סקוט ניגש ראשון ואמר שאין סוללות. מיקל פשוט צעק, "הבא בתור!" וילד אחר החליף אותו.
כעבור חמש דקות הגיעה תורה של בלה והיא לא הצליחה גם.
ילדה אחת, ששמה כריסטין מאלר, העלתה רעיון שהרשים מאוד את מיקל.
אחרי שכל הילדים סיימו וטעו, מלבד כריסטין שמצאה בעיה שאפילו מיקל לא הבחין בה, הגיע תורו של ליאו.
"אולי בגלל שאין למכונית גלגלים?" הוא שאל בחשש.
הילדים האחרים מיהרו להסתכל וראו, שליאו צדק. למכונית לא היו גלגלים כלל.
"או!" אמר מיקל בשביעות רצון. "סוף סוף מישהו שרואה!"
"בית הטכנולוגיה, בניגוד לבית החכמה או בית הרפואה, מתאפיין בחשיבה אחרת. תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר והשוליים ביותר. המבחנים נגמרו!" הוא אמר בגאווה וכולם התחילו לרוץ לעבר המבחן הבא.

"ברוך הבא למבחן של בית המשחק." הדובר היה נער גבוה, כבן שש עשרה, עם עיניים כחולות כהות ושיער כהה שנטה גם לצד וגם למעלה. חיוך רחב ומעט מסתורי נפרש על פניו ואז הוא התחיל להציג את עצמו. "אני מייק וולף, המנהיג של בית המשחק."
הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך, "כולכם מכירים את הכובען המטורף מאליס בארץ הפלאות, נכון?"
כל המתמודדים הנהנו בבלבול.
"אז עכשיו תהיה לכם הזדמנות להיכנס לנעליים שלו. או שבעצם לכובע שלו. המטרה שלכם היא כזאת, אנחנו נותנים לכם סצנה ואתם צריכים לגלם בה את הכובען המטורף, מבינים?"
עוד סדרה של הנהונים ומבטים מבולבלים נראו.
"מי שישחק הכי טוב, אותו אנחנו רוצים בבית."
הוא צעד לעבר בלה והתחיל במשחק. "גברתי, האם אפשר להזמין אותך לרקוד?"
בלה הסמיקה במבוכה ומלמלה, "לא."
מייק פנה לנערה יפה בשם צ'ו ושאל, "מה התחזית להיום?"
"מעונן?" היא שאלה בבלבול.
אחרי שסיים עם כולם הוא חזר לדבר בצורה יותר הגיונית, "אכזבתם אותי. אף אחד פה לא משוגע מספיק."

שני הבתים האחרונים שבחנו אותם היו בית היצירה ובית המנהיגות.
המבחן של בית המנהיגות היה פשוט יחסית אך עם זאת גם מורכב.
הם נשאלו "אם האויב שלהם יחטוף שניים מחבריכם לצוות ויציב לכם אולטימטום, לבחור את החיים של אחד מהם או ששניהם ימותו, מה תעשו?"
הרוב בחרו באפשרות של להרוג את שניהם, כי היה קשה לבחור.
אחרים אמרו שהם היו נותנים לאויבים הכל רק שלא יהרגו אותם.
אבל ליאו חשב אחרת. הוא אמר, "הייתי בחר להרוג את חבר הצוות הפחות מועיל מבין השניים."
המבחנים נגמרו, ולאף אחד לא היה מושג אם התשובות שלהם היו נכונות, או לא.
משם הם עברו למבחן של בית האומנות שהיה, מבחינה טכנית, הקל ביותר.
הם נדרשו להתאים ציור לצייר שלו. את הציורים המוכרים הרבה הצליחו אך ציורים פחות מוכרים של ציירים פחות מוכרים, היה להם קצת יותר קשה לנחש.
אחרי שהמבחן נגמר נאמר להם שהטקס של שיבוצם לבתים יתקיים בעוד חצי שעה מעכשיו.
"אני כבר כל כך רוצה לדעת לאן אנחנו הולכים!" אמרה בלה בקוצר רוח.
"אני מסכים איתך." אמר ליאו בחיוך. "תגידו, אתם חושבים שחלק מהבתים פה אויבים?"
"נראה לי שכן…" אמר סקוט, "אבל לא נראה לי שהבתים שנלך אליהם יהיו אויבים."
ליאו לא רצה לבאס אותו, אבל הוא דווקא חשב שכן.