קסם (מחברת כחולה)
"הכל נובע מהמחברת הכחולה," שמעתי אותה אומרת ופרץ של קסם מילא את המילים.
אצבעותיה נגעו אחד בשנייה ויצרו עיגול. יכולתי לראות את האור הכחלחל-לבן ממלא אותו, מתערבל כמו מכונה. כמעט הרגשתי את קצה הערפל נוגע בי לפני שהיא התרחקה ממני וכך גם הערפל.
"זה ריכוז של רגש ומחשבה וחום… קסם יכול להיות דבר טוב ומועיל, אך הוא גם הפכפך. בידיים לא נכונות זה יכול להיות אסון גדול." היא הרחיקה את ידיה זו מזו אך שמתי לב שהיא משתדלת שלא להרחיק אותן יותר מידי.
זה היה כאילו יש לה מין לחץ אטומי בתוך ידיה והיא מנסה לשלוט בו, לשמור עליו כלוא ומרוסן.
"אם אני אתרכז בכל הסבל שהן גרמו לי, בבכי, ברעד, בכעסים; אם אני אכוון את כל כוחי אל מחשבות אלו, אוכל לגרום למשהו רע לקרות, אולי אפילו לפגוע בהן מרחוק.
אם אתרכז במילים, בהתנהגות ובמשמעות של הכל, אז אוכל לגרום להן לנזק קבוע." קולה הפחיד אותי. משום מה זה לא היה מצחיק. היתה לי תחושה שהיא רצינית.
ממש כמו קסם אפל.
הערפל הכחלחל-לבן הפך לשחור-אפור. חוץ מקור ושנאה לא הרגשתי דבר. רק תחושת צינה רעה.
המבט בעיניה היה כל כך מזוגג, כל כך שקוע בתוך עצמו עד שהוא הרגיש כאילו היא טובעת עמוק בתוך בריכת מים אפלה.
החושך משך אותה פנימה, ואני לא בטוח שהיא מצליחה לצאת.
עשיתי צעד אחד לקראתה ופתאום עיניה נפקחו כאילו היא ניעורה משינה עמוקה. צבע הערפל התחיל להשתנות והיא כחכחה בגרונה. "אם תתרכז בדברים הטובים שקרו לך, באושר, בחום, בהנאה… מספיק שתדע להכיר את הטוב שבחיים ואתה תוכל לעשות כל דבר. להציל, להגן, לרפא…" צבע הערפל היה בהיר כל כך, עד שהרגשתי שאני לא מסוגל להסתכל עליו למשך זמן.
התחושה היתה ממכרת, ואני לא רציתי להיגמל ממנה.
פניה נרגעו והצבע חזר ללחייה. רציתי שהיא תסתכל עליי אך היא נשארה מרוכזת בידיה ובכדור האנרגיה שלה.
זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו לא בסדר.
"חשוב שתזכור: הכל נובע מהמחברת הכחולה. כדי שמשהו יקרה אתה לא רק צריך להתרכז ולהיות בעל קסם, אתה גם צריך לכתוב את זה נכון. המחברת והדיו שולטים בהכל."
ופתאום הבנתי, הכאב שלה היה כל כך עצום, עד שהיא אפילו לא כתבה עליו, כי ברגע שכותבים הוא עלול להפוך למציאות, וממציאות לאנרגיה אפלה. והרי היא קוסמת טובה- אסור לה לגעת בכישוף אפל.
"אני מצטער," אמרתי, והבנתי שאלו היו המילים הראשונות שאמרתי עד כה. "הייתי כל כך עיוור, עד שלא שמתי לב… אני מבטיח להיות פה בשבילך. את יכולה להוציא את כל הכאב שלך עליי, במקום לכתוב אותו… אני אשמור עלייך טהורה."
הדמעות הקטנות שזלגו מעיניה היו שקופות ועגולות, כמו טיפות טל מבריקות. התקרבתי אליה לאט לאט, כשאני מושיט את ידיי לעברה. עטפתי אותה בחיבוק והרגשתי את ידיה המהוססות מקיפות את גבי. חום גופה הציף אותי ופעימות ליבה התחברו עם שלי.
זה כאב.
עם כל פעימה הרגשתי את ליבי מתחמם יותר ויותר. הוא היה אפל פעם, ליבי, אך היא היתה שם בדיוק בזמן כדי להציל אותי לפני ששקעתי עמוק אל תוך החשכה. אמנם התעוררתי מחוסר הכרה, אך אני אזכור לה את זה לנצח.
את קסם ואת המחברת הכחולה שלה.
תגובות (4)
סיפור יפה.
הדבר היחידי שקצת הפריע לי זה צבע הפנים שלה. לא הבנתי בדיוק מתי הפנים שלה היו אפורות ומתי לא, קצת בלבלת אותי(או שאולי זה היה צבע העיניים שלה? בכל מקרה לא הבנתי את זה כל כך).
אה וגם הפריע לי עוד משהו- בערך באמצע בקטע שהיא החזיקה את עיגול הקסם הזה וידיה התרחקו אך לא יותר מידי, כתבת-
"זה היה כאילו יש לה מן לחץ אטומי בתוך ידייה"… קצת הפריע לי התיאור לחץ אטומי. אפשר לחץ, אבל למה אטומי? לא יודעת, זה קצת הפריע לי אישית, אבל את כמובן לא חייבת לשנות.
חוץ מזה סיפור יפה, כתיבה טובה שמכניסה לאווירה. הרעיון עם המחברת מקורי ומעניין, אהבתי מאוד. מעניין אותי למה דווקא צבע כחול, יש לזה משמעות?
ולגבי הפואנטה של הסיפור- יש לי כמה השערות אבל בגדול לא הבנתי כל כך מהי. אשמח להסבר.
נ.ב- דירגתי 5(:
זה פשוט כל כך… אין לי מילה לתאר את מה שאני מרגישה. זה הרבה יותר ממקסים, אבל עוד לא מדהים (רק לדעתי, אני באמת לא מנסה להעליב) וזה נגע בי בדרך שאי אפשר להסביר. הייתי מאוד שמחה לעזור לך במציאת שם לסיפור, אבל הסיבה העיקרית שבגללה אני לא מעלה הרבה דברים היא שאין לי שם בשבילם, ואני לא רוצה להציף את הפרופיל שלי בקטעים של 'אין שם', אז לא נראה לי שאני כתובת נכונה לעזרה מהסוג הזה.
התגעגעתי לקרוא את הקטעים שלך :)
סאפ!
כותב ממש טוב. אני פחות התחברתי, לא כל כך אוהבת מכשפים…
וואו אני חייבת להשתפר בתגובות שלי כי הן לא מכילות כלום מלבד הדברים הידועים
יוקי
*זה ארוך*
ניסיתי לכתוב את זה בצורה הכי… מסבירה שהצלחתי, אבל בתכלס אפשר לפרש את זה כל אחד כרצונו (באמת, אני אשמח לשמוע פרשנות אחרת אם למישהו יש):
זה עוסק בעיקר בפריקה. (וקצת קריאה בין השורות)
הדמות הנשית מדברת על הטוב והרע. האנרגיה היא כמו האיזון האישי שלנו וכך גם הערפל שמשנה את צבעו. כשאנחנו חשים משבר, שיברון, כעס, פגועים ממשהו וכו' זה משנה אצלנו משהו, הופך אותנו לעצבניים או גורם לנו לבכות, ואף לפעמים אפילו לעשות דברים שאנחנו לא בדיוק חושבים עליהם באותו רגע. לעומת זאת, כשאנחנו שמחים, הכל שונה. אנחנו שוכחים שפעם היה לנו קשה, או עצוב, אנחנו בעיקר מרוכזים בכך שטוב לנו עכשיו ומנסים לשמור על המצב הזה.
וכאן נכנסת האנרגיה, ה-"לחץ אטומי". איך להסביר… בסיפור היא מנסה לשמור על כדור האנרגיה שלה כמו שהוא- מרחיקה, אבל לא יותר מידי. וככה זה גם בחיים בעצם, אנחנו שומרים דברים מסוימים לעצמנו, וכששואלים אותנו אנחנו מספרים מעט, לא הכל, מתחמקים; למרות לפני שנייה ממש רצינו לספר למישהו, רק כדי שנרגיש שהורדנו מעט לחץ מעלינו.
*לאורך הסיפור היא מתרכזת בכדור, מה שמראה שהיא שומרת על החומות שלה – והיא גם מסבירה לו על האנרגיה בצורה מופשטת- על עצמה, אבל לא אומרת את כל הפרטים במלואם- ולקראת הסוף היא מחבקת אתו חזרה -בשתי ידיה- מה שמראה שהיא בעצם וויתרה על כדור האנרגיה שלה (החומות שלה) והחליטה כן להיפתח.
לגבי המחברת- המחברת היא כמו המוח שלנו, החלק שאחראי על הזיכרון. אנחנו כותבים דברים שכדי שנזכור אותם אחר כך, כדי שנדע שהם קרו באמת ושלא המצאנו אותם. (באותה מידה אפשר גם להגיד שהמחברת היא פתקים- מסרים שאנשים כותבים כשהם רוצים לספר לנו משהו טוב או כשהם רוצים לפגוע בנו, להעליב אותנו והם משתמשים בפתק בתור דרך עלובה לעשות זאת. "המחברת והדיו שולטים בהכל" –אתה משתמש בדיו כדי לבצע זאת, הרי הוא זה שכותב את המילים בסופו של דבר)
למה כחול? האמת שזה פחות חשוב. כתבתי את הסיפור בעט כחול, אז אני מניחה שפשוט שילבתי את זה בלי לשים לב (מה גם שהצבע של המחברת שלי הוא כחול אז..)
ארורה- הפנים שלה לא שינו צבע, הערפל שינה. (לפנים שלה חזר צבע, מה שאומר שהיא היתה מעט חיוורת לפני)
-סתם_אחת- ממש לא פגעת, אני מעריכה תגובות כנות :)
ותודה עדי XD