אז מזה אהבה

מה זאת בעצם אהבה?
״ אני אוהב/ת אותך ״.
המשפט היחיד שכששומעים אותו בפעם הראשונה, הוא זה שמצליח להרעיד את הלב כמו שלא רעד מעולם.. ולהדביק לנו את החיוך המטומטם הזה שלא נמחק מהפנים לכל היום.
ההרגשה הזאת שממלאת אותנו בגז וגורמת לנו לעוף…
סוג של ״מעתה ועד עולם״…
באותו הרגע שהמשפט נורה מרגיש שכבר הפכנו להיות גוף אחד עם שתי נשמות אוהבות.
ועם כל יום שעובר אנחנו מרגישים שאנחנו נשאבים לקסם הזה יותר ויותר…
הכל מושלם ואנחנו מרגישים שמצאנו את הבנאדם שלנו..
ומתחילים להתמכר לאהבה הזאת עם ובלי שנרצה.
כי זאת אהבה – כמיהה לבנאדם בכל רגע בכל מצב.
ואז מגיע הרגע שאנחנו קובעים להפגש אחרי כל כך הרבה זמן ( המרחק הצבאי הארור! ). יא אללה, אין על הציפיה וההתרגשות הזאת בעולם.
אבל המשפט שאת כלכך ציפית לשמוע אחרי חודש שלא התראיתם התחלף ל- ״אני אוהב אותך אבל זה לא מספיק״.
וכשאת סוגרת אחרייך את הדלת של החדר והאסימון נופל, אין שום מילים שיוכלו לתאר את הריקנות שעולה ומציפה..
כאב של לב שנשבר
אז איך נגמלים?
איך נגמלים מהגעגוע שהולך ומתגבר עם הזמן שעובר?
איך נגמלים מהרצון מלהתקל באיזו תקווה בפייסבוק או סתם במשמעות פסיכולוגית כזאת או אחרת שיכולה לרמוז משהו על המצב?
או מהציפיה לראות בוואטס אפ את ה ״ מחובר/ת ״ ואת ה ״ מקליד/ה.. ״?
איך נגמלים מהאהבה הזאת שהלכה ולקחה איתה את הבנאדם השמח שאת?
ומהאגו והכבוד שבולמים כל התקף געגוע?
אומרים שאהבה היא ההרגשה שיש לנו כשאנחנו פוגשים את הבנאדם הנכון.
אבל אם זאת אהבה, ובאמת אהבתי אותו כל כך.. למה אני צריכה להיגמל?