מכשפה מפורסמת לומדת בהוגוורטס- פרק 4
כמעט הגיע סוף השבוע השלישי. אדי, נטליה ואלבוס ירדו לארוחת הבוקר. רוז לא יכלה לשבת איתם מפני שמיהרה לספריה.
"שמעו משהו מוזר," אמרה נטליה לאחר שהגיעה הדואר היומי בעזרת הינשופים ובידה נחת גליון של הנביא היומי. "בזמן האחרון המון קוסמים מתלוננים שגמדוני הבית שלהם מתחילים לא להשמע להוראותיהם, ולהתנהג אליהם בחוסר נימוס נוראי. דבר זה הוא מאוד לא רגיל מפני שגמדוני הבית הם בדרך כלל יצורים צייתנים וממושמעים. הקוסמים אינם יכולים להסביר את ההתנהגות המוזרה של גמדוני הבית, והם פונים למשרד הקסמים בתלונות." היא הקריאה.
"אולי הם סוף סוף תופסים אומץ ומורדים בטבע הצייתני שלהם," אמר אלבוס. כל חייו הוא שמע הרצאות מסוג זה מדודתו, הרמיוני גריינג'ר, וכעת לא יכל שלא להסכים איתה.
"מסכן אבא שלי… בטח יש עליו עומס רציני." אמרה אדי, משכנעת את עצמה שהעומס היא כנראה הסיבה שהוריה לא כתבו לה אפילו פעם אחת מתחילת השנה.
עיניה של נטליה התרחבו כשהמשיכה לקרוא, "בחדשות המוגלגים צוין כי נמצאו שני מוגלגים זקנים מתים בביתם ללא סימני מוות ממששיים, כלומר שקוסמים מעורבים בעניין! מאז מפלתו של הלורד וולדמורט לפני 19 שנים לא נראו תקיפות כאלו, אך זו כבר התקיפה השנייה בחודש האחרון. שוב, הקוסמים העצבניים פונים בתלונות לשר הקסמים, אדולפוס דיקסל."
"מה אתם חושבים שזה אומר?" שאלה נטליה והניחה את הגליון מולה על השולחן. מעל הכתבה שזה עתה קראה התנוססה דמותו של אדולפוס דיקסל, שנראה עייף ומיואש, עומד עם הון קוסמים עצבניים שצעקו עליו.
"משהו רע." אמר אלבוס ולגם ממיץ הדלעת שלו.
במשך היום הנושא החם בהוגוורטס היה התקיפות הללו, ואדי סבלה ממבטים עצבניים ומשפטים כגון, "אבא שלך הזה לא יודע להתמודד אפילו עם כמה קוסמים עצבניים." או, "שר הקוסמים החדש כזה עלוב, לדעתי צריך להדיח אותו ולשים מישהו עם קצת אומץ במשרה הזו."
אדי התעלמה מההערות הללו במשך היום, אך העצבים שלה תפחו ופרצופה נהיה זועף יותר ויותר בלי שבכלל שמה לב לזה.
"אין להם במשהו אחר להתעסק, חוץ מבכמה אבא שלי גרוע בתפקיד שלו?!" היא אמרה בעוקצנות אחרי שיצאו משיעור שינוי צורה ושני ילדים דיברו בקול רם על קוסמים שאותם היו מעדיפים שייבחרו למשרת שר הקסמים.
"כמו נגיד, לחשוב מי עומד מאחורי התקיפות האלה?" היא התעצבנה. הם היו בדרכם לשיעור שיקויים, השיעור האחרון שלהם היום.
"הם עצבניים אד. בגלל המשבר אביך מפטר המון אנשים והרבה ילדים לא מרוצים מהדחת הוריהם ממשרד הקסמים." אמרה נטליה בשקט.
"וזה אשמתי?!" התעצבנה אדי, "אני זאת שמחליטה את מי אבא שלי יעיף או לא?! אם הם כל כך בטוחים שאני קשורה לזה, שידעו שהוא לא שלח לי מכתב אחד מתחילת השנה!" היא כל כך רתחה שלא שמה לב שאמרה להם את המידע שהסתירה מהם עד עכשיו. שלושתם נכנסו לכתה כשנטליה ואלבוס שומרים על שתיקה. אדי ונטליה התיישבו בשולחן הקדמי הקבוע שלהן, ואלבוס התיישב שולחן לידן, ורוז שנכנסה כמה דקות אחר כך באה והתיישבה לצידו.
"דיקסל-" היא שמעה קול מלפניה, ולפני שהספיק הקוסם להגיד את המשפט שרצה אדי צעקה עליו, "שמעתי כבר מספיק על כמה שאבא שלי גרוע בעבודה שלו, תודה רבה!"
הבחור שתק והיא הרימה את מבטה וראתה לפניה את פרצופו הבלונדיני הנאה של סקורפיו מאלפוי. הוא חייך חיוך משועשע.
"ממש לא אכפת לי מאבא שלך," הוא אמר והרים גבה בשעשוע קל. אדי נשמה עמוק וכיחכחה בגרונה, "אז מה רצית להגיד, מאלפוי?"
"רציתי לשאול אם יש לך עט נוצה נוסף? שחכתי את שלי." הוא אמר עדיין בחיוכו המשועשע ובעיניו האפורות הנוצצות מעט.
"אה, מה? כן בטח… רגע," התבלבלה אדי והוציאה עט נוסף מתיקה והושיטה לו. הוא חייך ולקח את העט והלך להתיישב במקומו ליד סלית'רני אחר עם שיער קצוץ ועיניים קטנות מדי ששמו היה טורו לויס.
"מאלפוי רוצה אותך." פסקה נטליה ברגע שהתרחק.
"למה שהוא ירצה אותי? אני גריפינדור, אנחנו יריבים בעצם." ביטלה את דבריה אדי.
"אל תשאלי אותי, אני חושבת שהוא סתם נפוח ומלא חשיבות עצמית, ממש סלית'רין למופת." אמרה נטליה ובמילותיה נשמע גועל. אדי לא סיפרה לנטליה על זה שבליבה היא כן קצת קיוותה להיות בסלית'רין.
"תלמידים, שקט בבקשה!" נכנסה פרופסור אליהסנה לכיתה, שיערה הלבן-כסוף אסוף בצמה הארוכה והרגילה שלה, וגלימותיה נשרכות מאחוריה.
"היום נלמד על צמח האקוניטון. מישהו יכול להסביר לי מה הוא?" שאלה הפרופסור.
ידה של רוז אוטומטית נשלחה באוויר.
"אולי, העלמה זוקיני תוכל לענות על השאלה?" אליהסנה הסתכלה לעבר נטליה.
"אולי, אמ, זה רעל?" נטליה השתעלה.
"את יודעת למה הוא משמש?" שאלה אליהסנה במבט החודר שלה.
"ל… ליצירת… אמ.. להכנת רעל?" שהיא ניסתה שוב. גיחוכים מעטים נשמעו סביבם, אך אליהסנה השתיקה אותם מיד.
"מישהו אחר? העלמה וויזלי?" שאלה אליהסנה בעייפות ונתנה לרוז רשות לדבר.
"צמח האקוניטון הינו צמח בעל סגולות קסם שעליו רעילים. הוא מרכיב בשיקוי האל- זאב ולכן גם נקרא חונק הזאב." אמרה רוז בנשימה אחת.
"מעולה, חמש נקודות לגריפינדור. אני רוצה שכל אחד יכתוב לי עבודה של עשרים וחמישה סנטימטרים על הצמח הזה. ועכשיו, פתחו ספרים." אמרה אליהסנה, מתעלמת מהאנחות שנשמעו בעקבות שיעורי הבית שלהם.
כשנגמר השיעור יצאו התלמידים מהמרתף והחלו לעלות למעלה. היום היה אמור להתקיים שיעור התעופה שלהם.
"אליהסנה שונאת אותי," מיררה נטליה.
"כן, היא קצת שונאת אותך." הודה אלבוס ונטליה נתנה לו מכה בזרועה. שיעורי התעופה של גריפינדור התקיימו יחד הם רייבנקלו. הם יצאו למדשאות חבוץ שם כבר חיכתה להם מדאם רפט, קבוצת מטאטאים, ותלמידי רייבנקלו.
"הנרי!" קראה אדי והתקדמה לחבק את חברה בחוזקה. הנרי חיבק אותה חזרה בשמחה. עוד לא יצא להם לדבר כל כך מאז המיון.
כל ילד נעמד ליד מטאטא, ומדאם רפט, בחורה צעירה ונאה עם ארשת רצינית ועיניים שחורות וקשוחות.
"שכל אחד ישים את ידו מעל המטאטא ויגיד 'למעלה.' מוכנים? שלוש, ארבע ו…" ושריקתה נשמעה.
אדי החזיקה את ידה והחלה לקרוא, "למעלה! למעלה!" אך המטאטא סירב לעלות מעלה. תוך זמן קצר מאוד הצליחה נטליה, ומיד אחריה אלבוס. אדי, רוז והנרי התקשו בזה יותר.
"כל הכבוד לעלמה זוקיני ולאדון פוטר! קדימה תמשיכו לנסות עוד שתי דקות." אמרה מדאם רפט, ונטליה הייתה מרוצה ביותר. אחרי כמה דקות גם אדי הצליחה, ואז גם הנרי ולבסוף רוז.
"עכשיו, בספירה שלי, לעלות על המטאטא, להחזיק אותו כלפי מעלה לריחוף של עד עשרה סנטימטרים מהקרקע, ואז לכוון כלפי מטה ולרדת! מוכנים, שלוש, ארבע ו…" מדאם רפט אמרה ושוב שרקה במשרוקית שלה.
הילדים טיפסו על המטאטא. נטליה ואלבוס הצליחו במשימה ללא כל קושי. אפילו אדי ורוז הצליחו כעבור זמן מה. רק אצל הנרי ברגע שעלה על המטאטא הוא החל להתהפך ולעשות בעיות.
השיעור עבר במהירות, והילדים נהנו מכל רגע. עכשיו הם ידעו לעוף סוף סוף.
"אבל נטליה, איך את מתכוונת להבחן אם אפילו אין לך מטאטא?" שאל אלבוס כשפנו כולם לאולם הגדול לארוחת הצהריים.
"מי אמר שאין לי?" אמרה נטליה בשובבות. החיוך על פניה של אדי התרחב, "הגנבת מטאטא לבית הספר?" היא שאלה בהתלהבות. נטליה הינהנה. אלבוס לא נראה מתלהב כלכך.
"זה אסור! אם יגלו את זה יענישו אותך! ואנחנו לא צריכים עוד נקודות שיורידו לגריפינדור!" הוא אמר בפרצוף זועף. נטליה הסתכלה עליו בעצבנות, ואדי אמרה, "אתה כזה חושב על כל דבר, לא פלא שאתה והנרי התחברתם."
אלבוס זעף. "את בכלל לא חושבת על הגריפינדורים האחרים! רק כל היום על עצמך, עצמך ועצמך."
הם התיישבו בשולחן ההומה של גריפינדור ונטליה ענתה בעצבנות, "ואתה בכלל לא יודע לעשות כיף, כל היום חוקים, חוקים וחוקים."
הם השתתקו כשהדואר הגיע ופולי, הינשוף הנאה של אדי, נחת על השולחן כשלרגלו מחובר מכתב, ולידו הפיל קופסא עטופה.
היא פתחה את המכתב וקראה בו. ככל שקראה בו כך עיניה הלכו והצטמצמו בעצבנות. אחרי שסיימה היא עזבה את המכתב פתוח על השולחן, לקחה את הקופסא העטופה ועלתה לחדרה בכעס. אלבוס ונטליה הביטו אחד בשני בשאלה. הם שמו לב שהיא אפילו לא נגעה באוכל שלה. נטליה, שישבה לידה, הרימה את המכתב וקראה בו בקול שקט,
"היי אדי יקרה, מקווה שאת נהנת בהוגוורטס ולומדת הרבה!
רציתי לדבר איתך לגבי חופשת חג המולד… את בטח קראת בנביא על המהומה שיש כרגע ועל כמה אבא שלך עסוק. אנחנו חושבים שעומדת להתרחש מלחמת אזרחים, והתקיפות הללו בטח שלא עוזרות למצב.
חשבנו על זה הרבה, והגענו למסקנה שעדיף שתישארי בהוגוורטס בחופש חג המולד, שם בטוח יותר. אנחנו שולחים לך מתנה זו בינתיים כדי שיהיה לך נחמד עד שיגיעו המתנות של חג המולד. אוהבים אותך ובטוחים שתביני, אבא ואמא."
נטליה הרימה את ראשה מהדף והסתכלה על אלבוס, "הו."
"זה עצוב." הוא אמר וגירד בראשו.
"אני חושבת שעדיף שנלך לבדוק מה איתה…" נטליה אמרה וקמה, מקפלת את המכתב בחזרה. אלבוס קם אחריה ושניהם הלכו לכיוון חדר המועדון. הם נכנסו לחדר המועדון שהיה ריק כרגע מפני שכולם היו בחדר האוכל, ונטליה אמרה לאלבוס לחכות להן למטה בזמן שהיא בודקת מה איתה. היא עלתה במדרגות ופתחה את הדלת בשקט. אדי עמדה עם הגב אליה, נוברת במזוודה שלה וזורקת דברים על הריצפה ברעש תוך כדי שהיא ממלמלת, "אנחנו בטוחים שתביני… כן ממש. כדי שיהיה לי נחמד עד חג המולד… זה רק כדי להרגיע את המצפון שלך, נכון אמא? 'אה שלחנו לה מתנה, היא בטוח לא כועסת!'" משהו גדול נזרק והתנפץ על הריצפה, "לא ברור, להשאר בהוגוורטס בזמן חג המולד כי פה בטוח יותר. חה!" עוד משהו התנפץ על הריצפה. "למי אכפת שיורדים עליי כאן? שצוחקים עליי בגלל שר הקסמים המטופש. והמתנה המזורגגת. מי צריך מתנות בכלל? כסף-לא-קונה-הכל!" בין מילה למילה התנפץ משהו נוסף. לבסוף אדי התיישבה על המיטה שלה, מתנשפת וסוף סוף הרימה את מבטה לראות את נטליה עומדת ומביטה בה בכניסה לחדר. שתיהן שתקו ורק הביטו אחת בשנייה בשקט.
לבסוף שאלה אדי, "כמה מזה ראית?" קולה רעד, אך לא מבכי אלא מכעס.
"די הרבה…" היא אמרה ואז התיישבה לצידה על המיטה, תוך שהיא מפלסת את דרכה בין החפצים השבורים שנחו על הרצפה.
"ראינו מה היה כתוב במכתב… אדי אני באמת מצטערת, אני-" נטליה התחילה ואז הפסיקה.
"לא אכפת לי. אני בטוחה שזה לא כל כך נורא להשאר בהוגוורטס כל החג." קולה היה קר והיה ברור שזה לא מה שהיא חושבת.
"אני יודעת שאכפת לך, ואני מבינה… אבל פשוט תנסי להבין גם את ההורים שלך, הם רוצים להגן עלייך!" אמרה נטליה בניסיון לפיוס.
"אני מנסה, תאמיני לי. כל החיים אני מנסה להבין אותם! שפעם אחת ינסו הם להבין אותי! אמא שלי חושבת שכל עוד היא שולחת לי מתנות אז אני בסדר, אבל זה לא ככה. נמאס לי מצעצועים. ותאמיני לי, הם לא רוצים להגן עליי. אני סתם נטל עליהם, וזה שהם שלחו אותי לכאן פטר להם המון בעיות של להתעסק איתי. שנה הבאה הם ישלחו את אליסה וזהו, הם לא צריכים להיות מחוייבים אלינו יותר, עד לחופש הגדול." היא רתחה ואז קמה וזרקה את הקופסא העטופה על הריצפה, "שר קסמים מזורגג! הלוואי וידיחו אותו מהתפקיד שלו." היא קפצה על הקופסא עם כל הברה במילותיה, מוודאת שכולה מרוסקת לחלוטין. עיניה הירוקות, שבדרך כלל הראו ניצוץ שובבי, עכשיו נראו כמו להבה רותחת.
"אדי הם ההורים שלך, אני בטוחה שאת ואליסה לא נטל עליהן, ושהם אוהבים אתכן מאוד. זה פשוט תקופה קשה בשביל משרד הקסמים כרגע והם צריכים את כל הכוחות כדי להתמודד עם זה." אמרה נטליה. אם כמה שזה נשמע הגיוני, אדי לא רצתה לחשוב בהגיון עכשיו.
"אז איך תסבירי את זה שזה המכתב הראשון שהם כתבו לי מתחילת השנה?? הא?? לא אכפת להם ממני בכלל." היא התיישבה על המיטה, והאש בעיניה כבתה. עכשיו היה שם רק עצב ואכזבה. "אבא שלי אפילו לא ליווה אותי עד לרכבת בהוגוורטס. הוא הסיע אותנו לרציף, והלך. אפילו לא הספקתי להפרד ממנו." היא נראתה שבורה.
"יש לי רעיון!" נדלקה נטליה לפתע ואדי הרימה אליה את מבטה. נטליה קמה מהמיטה, "שמעתי את ג'יימס מספר לוולינגטון הופקירק לפני כמה ימים איך הוא התגנב למטבח וסחב מלא מאכלים לחדר מועדון." עיניה של אדי נדלקו לרגע והניצוץ המוכר חזר אליהן, אמנם קצת פחות נלהב מבדרך כלל, אבל עדיין.
"אבל יש בעיה אחת, אל. הוא בחיים לא יסכים ללכת." אמרה נטליה וקימטה את מצחה.
"נצטרך לעבוד עליו." אמרה אדי ועכשיו הניצוץ בעיניה חזר למלוא כוחו. שתי הבנות קמו והסתכלו סביבן.
"אבל לא כדאי קודם לסדר את כל הדברים הנחמדים האלה?" שאלה נטליה והביטה סביבה על כל הדברים שאדי ניפצה כמה דקות קודם לכן. אדי נאנחה, "טוב בסדר, אולי את צודקת." היא כיוונה את שרביטה אל עבר כל אחד מהחפצים, תוך שהיא ממלמלת "ראפרו, ראפרו." כל החפצים חזרו למצבם הקודם, חוץ מהקופסא החדשה והעדיין עטופה שעמדה מרוסקת על הריצפה.
"אז זה אני לא עומדת לתקן." היא הרימה את הקופסא המעוכה וזרקה אותה לפח הזבל הקרוב. שתיהן ירדו למטה, שם חיכה להן אלבוס. המועדון התמלא בינתיים, נראה היה שסעודת הצהריים הסתיימה.
"בוא, יוצאים למסע." אמרה אדי בחיוך והוא הינהן בבילבול לאור התנהגותה של אדי. אך הוא לא שאל שאלות ושלושתם יצאו מחדר המועדון וירדו למטה.
הם הגיעו לקומה השנייה, כשנטליה הבחינה לפתע שהיא לא ממש זוכרת איך מגיעים.
"אממ, אני חושבת שזה כאן." אמרה בבילבול ונכנסה בדלת הראשונה שראו, שעליה היה מותקן שלט 'לא תקין'.
"איפה אנחנו?" שאל אלבוס ברגע שנכנסו לחדר וגילו חדר שירותים גדול וארוך, שרוב כיוריו היו שבורים ומים הציפו את הרצפה.
"אחותי סיפרה לי על החדר הזה! זה השירותים של מירטל המיללת! בגלל זה אין פה אף אחד!" אמרה נטליה.
"מירטל המה?" שאלה אדי, ולפני שנטליה הספיקה לענות ריחפה מולם דמות בצבע לבן שקוף והסתכלה בהם בעניין. ברגע שראתה את אלבוס פניה קרנו מאושר, "אתה! התגעגעת אליי נכון?" היא שאלה והתקרבה לאל במהירות עד שקצה אפה בשקוף כמעט נגע בשלו. אלבוס נראה מבועת.
"אני… אה… מי את?" הוא שאל לבסוף. הרוח נראתה מאוכזבת ועשתה סלטה באוויר, תוך שהיא משמיעה יללה חדה. "אתה לא זוכר אותי?" היא אמרה באומללות. "ומתי נהיית כל כך קטן?"
לאדי נפל האסימון, "את בטח מדברת על הארי פוטר." הילדה השקופה עכשיו התקרבה לאדי במבט זועף.
"אני לא הארי, אני הבן שלו, אלבוס." מיהר אל לענות. "ואת בטח מירטל…?"
מירטל נראתה שמחה שוב. היא התקרבה אליו, "לא ידעתי שיש להארי בן. מי האמא שלך? בטח הגריינג'ר המכוערת הזאת," אמרה מירטל בשמחה עדיין והתעופפה באוויר.
"אמ, לא.. אמא שלי זאת ג'יני, ג'יני וויזלי." הוא אמר וכיחכח בגרון. מירטל הביעה עניין, "אז הארי התחתן עם הג'ינג'ית, הא? מעניין מאוד." היא אמר ואז ריחפה לה לכיוון תא שירותים אחד וצללה לתוך האסלה.
השלושה החלו לצאת במהירות מהחדר, אך מירטל צצה והופיעה שוב. "אתם יודעים, שהג'ינג'ית הייתה כלואה במקום הזה ממש? ואז הארי הציל אותה." היא אמרה בחולמנות ועשתה עוד באוויר.
"מה זאת אומרת? כלואה איפה?" התבלבל אלבוס.
"בחדר הסודות. קראתי על זה לפני כמה ימים. הארי פוטר הציל את ג'יני וויזלי מחדר הסודות בשנה השנייה שלו." אמר אדי.
"נכון מאוד," אמרה מירטל ופלטה סידרת יללות, ואז נעלמה שוב לעבר השירותים שלה. עכשיו הם באמת נחפזו לצאת מהמקום.
"זה היה מוזר, לא?" שאלה נטליה בעודם מתרחקים מהחדר במהירות.
"מעולם לא סיפרו לי על חדר הסודות." אמר אלבוס בעודם מתקדמים חזרה לחדר המועדון. אדי ונטליה שכחו את תוכניותיהן לפרוץ למטבח.
"לא הבנתי איפה נמצא החדר. מירטל אמרה שהוא נמצא בשירותים, אבל אני לא ראיתי שום כניסה לחדר משם." אמרה אדי.
"אחותי אמרה שצריך לדבר אל הכיור או משהו כזה," אמרה נטליה ומשכה בכתפיה. הם הגיעו לדיוקן האישה השמנה ואמרו את הסיסמא ('לפרקונים'). בחדר המועדון התרחשה מהומה. כולם דיברו במהירות, וילדים נראו לחוצים ונסערים.
"מה קורה פה?" שאלה נטליה את פייזל לוהאן, תלמידת שנה א שישנה איתן בחדר.
"הייתה עוד תקיפה! הנתקפים הם עכשיו כבר לא מוגלגים אנונימיים, אלא שומרי הראש של ראש הממשלה של המוגלגים! הם חושבים שכנראה מישהו ניסה לרצוח את ראש הממשלה!" אמרה פייזל לוהאן בהתרגשות.
"אוי לא! זה כבר תקיפה שלישית החודש! מישהו באמת מנסה להפטר מהמוגלגים האלה!" אמרה נטליה ועיקמה את אפה.
"מעניין מה המשותף לשלושת התקיפות האלו." אמרה אדי וקימטה את מצחה בניסיון לחשוב.
פרוספור אוקטיביוס נכנס למועדון וכולם השתתקו למראהו התקיף. "אני רוצה שכל ילדי המוגלגים יבואו איתי מיד." אמר אוקטיביוס. "גם חצויים."
נטליה הלכה לעבר אוקטיביוס. היטומי דאנו, הילדה הרביעית שישנה איתם בחדר, התקדמה גם היא לעברו יחד עם ג'רלדין, קפטן הקווידיץ', פייסי הופנא'קר, המדריכה של גריפינדור, ועוד כמה ילדים אחרים. אחרי שאוקטיביוס הלך (ואיתו מרבית מן תלמידי גריפינדור), נשארו בחדר המועדון חבורה די מצומצמת של טהורי דם.
כולם פחדו. אדי ראתה את דיוויד, החובט של קבוצת גריפינדור והנער שהתווכח עם נטליה על מועד המבחנים לקבוצת הקווידיץ' (שהועבר למחר, דרך אגב), מדבר בלהט עם נערה אדומת שיער שישבה בעצבנות ליד האח. שאר הילדים שתקו. כולם רצו לדעת מה אמרו לילדי המוגלגים.
תגובות (1)
ממש יפה. בתור מומחית להארי פוטר אני יודעת שטדי לופין אמור להיות בשנה השביעית שלו ושהארי ודראקו מאלפוי התידדו אחרי שכל העניין עם וולדמורט נגמר. אני חושבת שיהיה נחמד אם סקורפיו מאלפוי ואדי יהיו חברים. אחרי הכל הבתים אמורים להיות יותר מאוחדים אחרי מה שקרה עם וולדמורט. אז אני מקווה שתכניסי לסיפור שלך את הרעיון שלי לגבי אדי וסקורפיו