"אנשים רגישים"

"אני בנאדם מאוד רגיש."
הרעד היה גם בקולי בזמן שדיברתי, וזה היה הדבר היחיד שאמרתי לו. ידעתי שהוא יבין, למרות שלא הרבתי במילים. על פניו לא היה המבט המרחם, או זה ששואל אם אתה צריך חיבוק. על פניו היתה פשוט הבעת הבנה, וזה כל מה שרציתי.
"איך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל. רציתי לענות לו, הו, באמת שרציתי. אך באותו הרגע לא ידעתי מה יוכל לשפר את הרגשתי. לא רציתי שהוא יחשוב שאני ילדה קטנה שנפגעת מכל מילה שאומרים לה, גם אם היא בכלל לא פוגעת. לא רציתי שידע שרק זה שהן דיברו אליי בקול מאיים גרם לי להירתע ולגופי לרעוד מעט. פתאום הרגשתי קטנה כל כך. חלשה. חסרת אונים.
נמאס לי כבר מכל אלה שלא לוקחים אותי ברצינות, ופשוט לא רציתי שהוא יהפוך להיות אחד מהם.
"אני לא יודעת. אתה יכול להישאר כאן?" עניתי לאחר מחשבה. ידיי עדיין רעדו לכן אגרפתי אותן והצמדתי אותן אל צידי גופי.
הוא לא ענה, אך ידעתי שהוא מסכים.
"אני פשוט… אני פשוט רוצה להתחזק, בלי לבכות בכל פעם. אני רוצה להיות מסוגלת לדבר בחזרה, ושלא יעשו ממני צחוק…" הרגשתי את הדמעות עולות בעיני ומיהרתי להפסיק לדבר. אני לא רוצה שהוא ייראה אותי בוכה.
אם הוא היה מישהו אחר הייתי כורכת את ידי סביב ידו ובוכה אל כתפו, כמו שהייתי עושה עם חברותיי. אבל הוא לא היה, ולא היה דבר שיכולתי לעשות.
"זה בסדר לבכות," שמעתי אותו אומר. עיני נפקחו בהפתעה. "אני תמיד אהיה כאן אם תרצי לדבר. כולנו אנשים רגישים, במובן כזה או אחר. את פשוט טובה מידי מכדי להיות בקרבת אנשים מסוימים, זה הכל." הרכנתי את ראשי והחנקתי את היבבה שעלה בגרוני. הוא תמיד ידע מה לומר ומתי, ויכול להיות שבגלל זה הערכתי את עצותיו וכיבדתי אותו, בדיוק כמו שהוא אותי.