עורבים שחורים- 8

פרק 8- "על טעויות משלמים"

ריקו שמע במוחו את הקולות קוראים לו, לוחשים לו לעצור את מה שהוא עושה, מזהירים אותו שאחר כך הוא לא יוכל לחזור בעצמו. הוא רצה לענות להם, להגיד להם שגם אם היה רוצה הוא לא יכול, כי מרגע שהכישוף החל- אי אפשר לעצור אותו.
השמש כבר החלה לעלות ועדיין לא נגלה שינוי במצבה של אלי. הוא הכריח את עצמו להישאר רגוע ולהתמקד במחשבות טובות. לא יעזור לו לשקוע בדיכאון ובתסריטים רעים.
"אתה לא פוחד שהיא תשנא אותך אחרי זה?" הקול השטני והמוכר דיבר אליו הפעם. הטא עצם את עיניו ונאנח בשקט.
"אתה מפחד שהיא לא תדבר איתך אחר כך… ואחרי כל מה שעשית בשביל להחזיר אותה שוב אלייך…" הוא נאבק בדחף לתפוס משהו ולזרוק אותו על הקיר, להטיח אותו חזק כל כך עד שיתפרק
לחלקים.
"אתה לא תכניע אותי." אמר והרגיש את קצה הגיחוך של הקול חונק את מוחו.
"אלי חזקה. אני יודע שהיא תוכל להתמודד עם כל הזיכרונות שיבואו." הוא ליטף את פניה וחזר לישון לצידה, לוחש, "כי אם לא היא, אז אני לא יודע מה יקרה לכולנו…" בקול שרק הוא עצמו שמע, ומצד שני, רק הוא היה בחדר.
*
"ריקו." הקול שקרא לו עכשיו היה נשי, ומוכר שצורה בלתי הגיונית. הוא סובב את ראשו, מחפש את מקור הקול.
"ריקו," הקול קרא אליו שנית, רך יותר, מחבק. הוא עצם את עיניו ופקח אותן שוב, ופתע אימו הופיעה לפניו.
"אמא?" קולו שלו הרגיש כאילו הוא בוגד בו. אימו עמדה לפניו והיא נראתה בריאה יותר מתמיד.
"אתה גדול כל כך עכשיו, ממש גבר. כל כך הרבה זמן חיכיתי לראות אותך." היא התקדמה לעברו בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים. היא נעה בעדינות ובחינניות, כמו שתמיד עשתה.
"את באמת כאן? אבל… איך?" הוא ניסה למצוא את המילים כדי לדבר איתה. היו כל כך הרבה דברים שהוא רצה לומר לה, אך קולו נעלם בכל פעם שרצה לדבר.
"את מתת."
פניה הביטו בו בעצבות.
"אני יודעת. הייתי צריכה להיות בסביבה עוד קצת, להסביר לך דברים שעכשיו אתה לבדך לא מבין." היא עשתה הפוגה קטנה בדבריה, כאילו מנסה לשאוף אוויר.
"המשפחה שלנו גדלה וחייה לצידה של משפחתה של אלי. הם למעשה אימצו אותנו, נתנו לנו מקום לגור בו, דרך חיים לחיות. אתה היית קטן באותה תקופה, אז אתה וודאי לא זוכר את אימה של אלי. היא היתה אישה נפלאה והיה לה מסר שהיא העבירה לך." דבריה העבירו בו צמרמורת. הוא אכן לא זכר דבר ממה שהיא אמרה לו, אך ידע שהכל אמת.
עיניה הביטו בו, ובפעם הראשונה מזה שנים, הוא הרגיש את מבטה החודר של אימו.
"אני צריכה לדעת אם מצאת את התשובה. תיזכר ריקו, תיזכר במה שהיא אמרה לך." הוא ניסה לעשות כפי שאימו אמרה לו, אך ככל שניסה חזק יותר מוחו הרגיש חסום יותר. הוא התחיל להילחץ. מה אם הוא לא יצליח? מה כל כך חשוב בתשובה הזו שאימו מחפשת? מה כבר יכולה להיות השאלה?
פתאום זה היכה בו, כאילו אבן בחומה הענקית שסבבה את מוחו נפלה ואפשרה לדברים לפרוץ החוצה. נראה שגם אימו שמה לב לכך.
"היא אמרה שהחיים עוד לפניי, ושאני אדע למצוא את האדם הנכון." ידו תפסה בשערו בחוזקה. "אלי. היא דיברה על אלי, הבת שלה. זה כאילו שהיא אמרה לי שאני אצטרך למצוא אותה מתישהו בעתיד ולשמור עליה." הוא עשה אחד ועוד אחד בראשו, מתחיל לחבר את חלקי הפאזל. המבט של אימו נראה מרוצה, מה שרק הוכיח שהוא בכיוון הנכון.
"האם היא יודעת את האמת?" היא שאלה אך לא אמרה למה היא מתכוונת, ופתאום תחושה רעה החלה להציף אותו. פניה של אימו החלו להיטשטש והוא הבין שהוא מתחיל לחזור להכרה. החלום עומד להיגמר אך יש להם עוד הרבה דברים לדון בהם.
שפתיו החלו לגמגם. "לא… כלומר, תלוי למה את מתכוונת באמת…"
היא הושיטה את ידיה לעברו, כנראה מתוך ניסיון לאחוז בו, אך דמותה רק רטטה יותר. "ריקו, האם היא מכירה את הסיפור של העורבים הראשונים? האם היא יודעת משהו על משפחתה?!" קולה נהפך קר וחד. הוא לא חשב שהוא ישמע אותה כך אי פעם.
פניו של ריקו נפלו משהבין למה היא מתכוונת. הוא מעד אחורה והחזיק את ראשו שפעם מכאב בין ידיו. הוא עשה טעות. הקולות צדקו. היה אסור לה לחקור על עברה, ויכול להיות שזו הסיבה שהזקן מעולם לא הציעה לה לחפש את הוריה.
עכשיו הוא הרס הכל. כל מה שהוריו שלו ניסו להגן עליו.
"אני מצטער," הוא לחש בשקט, דמעות חמות זולגות מעיניו. אנחה של תסכול פרצה מפיו והוא החל לבכות כמו ילד, כמעט כמו שבכה כשאימו מתה, כשהניח את ראשו על השמיכה לצידה, אז בחדרה הלבן והסטרילי.
היא הניחה את ידה על ראשו וליטפה אותו בעדינות, כאילו יותר מזה והוא עלול להישבר.
"לא ידעת," היא לחשה באוזנו. "היא ציפתה ליותר מידי ממך, ואתה היית אז ילד קטן." היא נשקה לראשו ולרגע הוא הרגיש שהוא יכול לראות גם את צללית אביו ואחיו.
"אמא אוהבת אותך, ריקו."
ואז רק העלטה נשארה לעטוף אותו.
*
הוא התעורר בבהלה. זה היה אמצע היום עכשיו. הוא היה שטוף זיעה וכל גופו רעד מין החיזיון-חלום שזה עתה עבר.
אלי עדיין ישנה לצידו, אך עורה נראה חיוור כמעט כמו שהיה בהתחלה. הוא לא ידע אם זה סימן שהיא מתעוררת או שזה סימן שמצבה מחמיר. כך או כך הוא לא היה יכול להעיר אותה. זה היה משהו שהיא צריכה לעשות לבד, בעצמה.
הוא מחה את הדמעות שזלגו מעיניו בזמן שישן וכיסה את פניו בידיו.
למצוא את האדם הנכון משמעותו שהוא יידע לעשות את הבחירה הנכונה.
הוא נכשל, וכמו שאומרים, על טעויות משלמים.