פריקה…>:

התקופות האלה שאפשר לסמוך רק על בובת הכלב הפרוותית שלי,שתחבק ותחמם.
אף אחד לא מעריך את המאמצים שלו.הדעה שלי לא מעניינת אף אחד.אני מרגישה שכולם יוצאים נגדי,שאני יוצרת נטל על כולם,אני מרגישה ששונאים אותי ומרכלים עליי…
רק שני אנשים שאלו אותי מה קורה איתי.ולא,אלה לא ההורים.ההורים רק מתלוננים שנהייתי מגעילה בגלל הגיל.הם אפילו לא טורחים לשאול אם אני בסדר.
הם לא קולטים שאני צריכה נחמה,חיבוק חם.
לא מספיק זה,אני גם תקועה בצד כשכולם נהנים.
ואף אחד לא שם לב.
וואלה יופי.הלכתי הבייתה.ראיתי את שני האנשים.
מחבקת את אחד מהאנשים…והכל מתפרץ החוצה,לא יכולתי יותר.כל הבכי של כל התקופה יצא ממני בנהר.
הסברתי להם הכל.הם מנסים לעזור,לא הולך להם.
הם הלכו לבתים.אני נשארתי והלכתי לבית הספר היסודי שהייתי בו.
שטפתי את הפנים שלי בברזייה.כל האיפור נמרח וירד מפרצופי.הדמעות המלוחות נשטפו עם האיפור.
לפתע היה אוויר קריר.היה כבר רבע לשמונה בערב.
הלכתי למגרש,וישבתי שם.בודדה.
עד שהרגשתי שהאדמומיות בפניי מהבכי ירדה.
העיניים צורבות וכואבות מהדמעות..
מעייפות אותי.איך נמאס לי מהכל…