מבוך האשליות- פרק 29 (אחרון לחלק שני)

דניאל נעצרה במקום בטוח בחושך. נחילי גחליליות האירו את השמיים והוסיפו לאור הירח והכוכבים אל היער. ענפים נשברים תחת רגליים וצעדים שהתקרבו אליה גרמו לליבה לדהור. לא היה לה מושג למה בכלל נתנה לעצמה לרצות להסכים להצעה שניתנה לה. אולי בגלל שלמרות הכל, היא עדיין מקווה שיש סיכוי, ושהמקרה בבית הקברות לא היה פרי דמיונה.
דמות מוכרת הופיעה מולה, וחיוך מודה על פניו. שיערו החום הגולש, עיניו המוכרות והאהובות ובגדיו השחורים אותם לא הכירה, טוביאס ניצב מולה והתקרב אליה מבלי לחשוש.
"את לא מנסה להרוג אותי, אני מניח שזה טוב." הוא אמר בחיוך, מנסה לשבור את הקרח.
"יש לי דעה מחולקת שברירית מאוד כרגע." היא הסבירה. "אני לא יודעת איך ארגיש עוד מעט."
"בסדר. בסדר. זה מובן לגמרי." הוא ניסה למצוא את הדרך לומר את מה שרצה.
"אני אקל עלייך, הרגת את אח שלי בכוונה?" שאלה, וניסתה לקדם את העניינים.
"לא, לא!" הוא התנגד לרעיון בתוקף. "זו הייתה תאונה, אני נשבע לך." אמר ונאנח כדי לסדר את רוחו. "הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא מת בידיים שלי."
"למה שיקרת?" היא שאלה.
"לא רציתי שתפגעי." ענה. "זו הייתה הבקשה האחרונה של אחיך, שאשמור עלייך שלא תיפגעי."
"זה די מאוחר מדי בשביל זה, לא?" דניאל המשיכה לשאול בקשיחות.
"קיוויתי שאם תחשבי שהמלכה אחראית לזה, תוותרי על עניין הנקמה." הוא הסביר.
"טעית."
"אני יודע." אמר טוביאס. "וברגע שלא הצלחתי לשכנע אותך לרדת מזה, נאלצתי לחשוב על משהו אחר."
"אבל זאת הייתה תאונה." אמרה במבט מושפל. "ואני שוקלת אם לסלוח לך."
"באמת?" חיוך גדול עלה על פניו.
"אני שוקלת." הדגישה. "אבל אני לא יודעת."
"בבקשה." הוא תפס בזרועותיה אך מיד שחרר. "תסלחי לי, זה מה שבאמת חשוב לי." הוא כרע על ברכו במבט מבקש.
דניאל לא הצליחה שלא לחייך. "בסדר. בסדר. קום." היא ביקשה ממנו.
"אבל הכנתי נאום שלם." הוא תבע.
"קום." אמרה, והוא עשה כבקשתה. "אבל תבטיח לי שלא תשקר לי יותר."
"אני מבטיח." אמר בנאמנות. "ובקשר לזה," מבטו הפך למודאג.
"מה?" היא שאלה, מודאגת גם היא.
"המלכה רודפת אחרי הבחור הזה שהסתובבת איתו." הסביר. "היא שלחה אותי ואת הנערה ששחררה אותו כדי להחזיר אותו, בכל דרך."
"והסכמת?" דניאל שאלה.
"זו הייתה הדרך היחידה שלי לשמור עלייך." ענה. "היא אמרה שאחרי שאעשה את זה, היא תשחרר אותי."
"ומי הבחורה?" שאלה.
"קוראים לה קלואי, יש לה יכולות אש, והיא תעשה הכל כדי להתחבב על ידי המלכה." הסביר.
"הכל-" דניאל הסיטה את מבטה. "אפילו להרוג את כל מי שעוצר אותה?" עיניה גרמו לו להסתובב לאחור, ושם, הם ראו את קלואי, עומדת מולם, מביטה מהם בעיניה השונות בצבען, ומבט זומם ורציני על פניה.

קוסמת הקרח לקחה את מוריאל יחד איתה, בשביל הישר. הם עברו דרך שער השיחים הבנוי של המבוך בלי בעיה, פנו ימינה בכל פנייה, ובסופו של דבר הגיעו לשער הארמון השחור.
"איזה צבע מזוויע." היא אמרה לעצמה וחשקה שיניים. היא התקדמה לכיוון הכניסה בביטחון. מוריאל הלך אחריה, לא בטוח שהמצב יתנהל כשורה.
"השומרים לא ייתנו לנו להיכנס." הוא אמר לה, בשליליות. בדרך כלל בוודאי היה מכשיל או הורג את השומרים, אבל לאחר מה שקרה לו, הוא לא רצה לחזור להשתמש ביכולותיו, לפחות לא בזמן הקרוב. בפעם הראשונה בחייו, הוא הרגיש חסר אונים.
"אל תדאג, הם ייתנו." היא לא דאגה כמוהו.
שערי הארמון נפתחו. ברגע שהשומרים ראו אותה, הם מיהרו להתרחק, ולתת לה לעבור. היא חייכה בהנאה, ומוריאל עדיין הסתקרן מהמתרחש.
הם נכנסו אל הארמון, והקוסמת ידעה בדיוק לאן ללכת. המסדרונות היו כהים וחשוכים. כל מעבר הרגיש כמו פנייה נוספת במבוך עצום עשוי אבן שחורה. עם כל צעד של הקוסמת, נוספה על הדרך עוד שכבת קרח, שבמהרה מילאה את כל המסדרונות והקפיאה אותם כהוגן.
הקוסמת פנתה לעלות בגרם מדרגות ארוך ומעוגל. זה הרגיש כמו נצח. ההליכה ערכה זמן רב ושקט עד מאוד. אף שומר לא בא לעצור אותם. מוריאל תהה האם זה בגלל שהם מפחדים, ואם הם מפחדים ממנה, עד כמה נוראה היא עלולה להיות, ועד כמה נוראה היא ביחס למלכה?
שניהם נעמדו על סף דלתות חדר הכס הגדולות. סמל של כתר ניצב מעל הדלתות, וסימן על כך.
בעזרת יכולותיה, הקוסמת פתחה ברוח קפואה את הדלתות.
המלכה ישבה על כס המלכות השחור שלה, וקמה מיד ברגע שראתה את הקוסמת עומדת מולה. חיוך ראוותני היה על פניה, ועל פני המלכה, מבט מודאג ואכזרי. היא התקדמה אליה לאט, משתדלת שלא להציג שום רגש נוסף וגרוע.
"מה את עושה כאן?" המלכה שאלה בעיניים מכווצות. "אין לך רשות להיות כאן."
הקוסמת צקצקה בלשונה. "קווין, זו הדרך שלך לקבל את פניי?" היא שאלה.
"פנייך הסתלקו מכאן לפני יותר מדי זמן, והם הסתלקו בשביל לא לחזור." אמרה.
"ילדה חצופה." הקוסמת התעצבנה בקול אדיש. "ככה את מדברת לאמא שלך?"