נון סטופ – פרק 42 – הד המוות

מה קורה? איפה כולם? אני רק מקווה שזה לא מה שאני חושב שזה, שהם לא הידרדרו יחד עם המכונית ונפלו למותם. לא, לא. זה לא יקרה. לא ייתכן שאני אשאר לבד, ולא ייתכן שאני הרגתי ארבעה. וכן, אני הרגתי. הם מתו בגללי, זאת הייתה אשמתי. אבל לא, לא, לא, לא. זה לא קרה. הם כאן, איפשהו, מתחבאים. הם לא מתים! אין מצב! זה לא יכול לקרות. הם כאן, חיים ונושמים.
צרחתי שוב, "בראד! קלארה! איפה אתם?!" אבל שמעתי רק הד, את קולי חוזר אליי. זה היה מפחיד, השתיקה. הרגשתי כאילו לעולם לא יענו לי, אני לבד. כאילו הרגתי, רצחתי, עשיתי מעשה נורא ואיום. אבל זה לא נכון. למרות שככה הרגשתי, ידעתי שזה לא נכון. אבל עמוק בלב, חשבתי שאני רק רוצה שזה לא יהיה נכון, אבל זה לא אומר שזה לא אמיתי. אף אחד לא בא אליי, לא שמעתי כלום. דממה. דממה של מוות.
התיישבתי על אחד הסלעים ונאנקתי. זה כל כך מפחיד, שחבריי מתו, שאני לבד, שאני עומד למות, שרוצים לרצוח אותי, שאני בלי אמא ואבא. שאני לבד. אבל לא ייתכן שהם מתו… לא ייתכן… הצחוק של בראד… החיוך של קלארה… הציניות של סרינה… ליבו הטוב של מארק… הכול נדם. ובקרוב, גם הרצון שלי לחיות…
אין ברירה. כנראה שאני באמת צריך למות, ואין מה לעשות בנוגע לזה. אני אמות, כולם ימותו. במוקדם או במאוחר, זה יקרה. זה יהיה, זה אמיתי לגמרי. אני לא שקוע בתוך חלום. ובינתיים… בראד, קלארה, מארק וסרינה… מתו.
התחלתי לבכות; זה היה כל כך כואב; חשבתי שזה לא ייגמר לעולם, הכאב הזה. למה הם הלכו? למה זה קרה? הכול קרה כל כך מהר… זאת הייתה החלטה פזיזה מדי ללכת עם מארק. מי היה יודע שנצא מזה בשלום? אבל אולי… אולי אם לא היינו הולכים איתו, עדיין היינו מתים? בדרך אחרת?
אורן, היינו מתים? ברצינות? אתה לא מת! אתה לא מת! אבל… ליבי מת. אני מרגיש כאילו נעצו בי סכין, ישר בלב. בראד, קלארה, סרינה… זה לא יכול לקרות. אני כל כך רוצה שזה לא יהיה אמיתי… שזה לא נכון… אבל הם מתים.
"אורן?" פתאום שמעתי קול. את הקול של… סרינה. הסתובבתי. "אורן!" זאת הייתה סרינה. היא התקרבה אליי מלמעלה. "אורן, אתה חי!" היא אמרה, "אני לא מאמינה, חשבתי שכולם מתו!"
"סרינה!" אמרתי, אבל עדיין ליבי אינו שלם. "איך?"
"בירידה, אז לא חשבתי פעמיים וקפצתי מהטנדר. והספקתי לראות את הטנדר נופל לגמרי. הייתי בטוחה שאתם מתים." אמרה.
משהו לא הסתדר לי. היא אמרה אתם? לא יכולתי שלא לשאול. "אתם?"
היא חייכה אליי, ואז, מאחוריה, ראיתי את בראד וקלארה. הייתי מאושר. "בראד! קלארה!" צעקתי. רצתי לחבק אותם, כשהם רצו אליי. "אני לא מאמין! איזה כיף, אתם חיים!"
"כיף שאתה חי, כולנו חשבנו שאתה מת!" אמרה קלארה.
"ו… איפה… מארק?" שאלתי.
שתיקה.
הסתובבתי לראות אם אני רואה משהו בירידה האינסופית הזו. כלום. גם לא את הטנדר. ואז שמעתי את הקול של בראד. "מארק… מת."