somtimes in life (פרק 2)

תוך זמן קצר, אני וטום הפכנו להיות חברים ממש טובים. בהפסקות תמיד היינו ביחד, טוב אולי בגלל שלא היו לאף אחד מאיתנו חברים אחרים. ביקרנו אחד אצל השנייה המון, הלכנו להרבה מקומות ביחד, ובקיצור עשינו הכל יחד. פעם אפילו נסענו ביחד לניו-יורק, עם אמא שלי ואבא שלו, כדי לחגוג שנתיים לחברות שלנו, החברות שלא תגמר לעולם, או לפחות כך חשבנו בזמנו. למרות שהוא היה כבר בתיכון ואני עדיין בחטיבה המשכנו לשמור על קשר. יום אחד נפגשנו בפארק שליד הכיכר. אותו הפארק שתמיד נפגשנו בו. הבטנו בשמיים, שכבנו על הדשא, ובמשך דקות ארוכות שתקנו. פשוט שתקנו. "אז איך עבר עלייך היום?" הוא שאל, מתחיל שיחה. "בסדר, יחסית ליום רגיל. איך היה שלך?" שאלתי. הוא ענה רק כעבור דקה שנדמתה כנצח;"בסדר. גיליתי משהו. גיליתי שאני מאוהב." נבהלתי. לא ידעתי מה לענות."מישהי שאני מכירה?" אמרתי, עם שמץ של עצב בקולי. הוא הנהן."מכירה מצוין. האהבה הזו, שאני מרגיש, היא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אבל אני מפחד להגיד לילדה הזו, שאני אוהב, את רגשותיי כלפיה כי אני מפחד שהיא לא מרגישה כמוני. וגם אם היא תענה בחיוב, אני לא בטוח שהאהבה הזאת, תוכל לקרות." הסערת רגשות שחוויתי באותו רגע, מחלחלת בי עד היום בכל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה. לא ידעתי מה לענות. לבסוף, אזרתי אומץ."למה אתה חושב כך?" עניתי. "כי היא קטנה ממני." הוא אמר. לא יכולתי לפענח מה הוא הרגיש באותו הרגע. האם הוא אמר את זה בנימת כעס? עצב? שמחה? אכזבה? אולי ערבוב של הכל. "אז מה. גם אני קטנה ממך ואנחנו עדיין חברים טובים." אמרתי, תמימה. "את לא מבינה נכון?" גיחך, " את הילדה שגורמת ללב שלי לפעום בכל פעם שאני לידה, את זו שמה שאני מרגיש אליה גדול יותר וחזק יותר מכל מה שהרגשתי אי פעם אל מישהי או מישהו. אני אוהב אותך!" בום. חום פתאומי בער בי מרגלי עד לראשי. הייתי בהלם. הרגשתי שעבר נצח. לא ידעתי מה לעשות. אז פשוט נשקתי לו. הוא התנתק ממני כעבור כמה שניות. "לא. אני לא יכול. את ילדה עדיין. אני מרגיש שאני מנצל אותך." הוא התיישב. "אני לא ילדה, אני כבר בכיתה ט', ואתה גדול ממני בסה"כ בשנה, זה לא הרבה בכלל. וגם אם אתה מנצל אותי, אני אשמח להיות מנוצלת על ידך." עניתי לו. לו היה לו תשובה. מה שאמרתי היה מתוחכם, השאיר אותו 'אילם'. אז פשוט המשכנו בנשיקה. היא הייתה כל כך כיפית. "הלו! יש פה ילדים קטנים!" שמענו צעקה לפתע. נבהלנו. ראינו זקנה עם שני ילדים בני שלוש. "תתנשקו בבית שלכם!" היא התקדמה, עד שנעלמה. התפקענו מצחוק. לא יכולנו להפסיק. וזו חוויה שלא אשכח לעולם. טוב, ומפה אתם יכולים לנחש מה קרה. זה הסיפור על איך שהפכנו להיות חברים. אבל לא תמיד היה כל כך מקסים ומתוק. ואף פעם לא יהיה עוד.