עובדה (וראציה 2)
הוא על ברכיו. ידיו מושטות באוויר לצדדים. כול אחת מהן קשורה בחבל לעץ אחר. הם קרעו לו את החולצה ופצעו אותו בכול הגוף כשניסה להיאבק.
עכשיו הם כולם עומדים בשורה. זקנים, צעירים, ילדים. כועסים ולהוטי קרב. הוא מסתכל למעלה. קשה לו לעשות זאת. מה השעה עכשיו? הוא זוכר שהשעה הייתה רבע לחצות כשהכול התחיל. בדיוק כשהאגדה נגמרה והתחילו להגיש את המרק. הוא משוכנע שעבר יותר מיום אחד. אבל הוא כבר ממש לא זוכר.
"נו? אתה מוכן לוותר עכשיו?" שואלת סבתו מרים. הוא מניד בראשו לשלילה. הוא לא מוכן לוותר להם. "בסדר" היא אומרת והוא קולט את דוד דני ודודה טלי שולחים לעבריו חיוך ספק משועשע ספק נרגז.
הראשונה שצועדת קדימה היא אמו. בידה מארוך מטבח עבה. המכה הקשה על הכתף מגיע רגע לאחר מכן. הוא שומע את צעקותיה במהומהם. "אתה מאוהב! אתה מאוהב! יש לך ברק בעיניים!" היא חוזרת אחורה ואביו מחליף אותה. הוא מתכופף, וכשתוקף משתמש רק בידיו החשופות. בין אגרוף לאגרוף הוא צורח אליו. "אתה מאוהב! אתה מאוהב! אתה חושב אליה כול הזמן! אתה חולם אליה כול לילה!" הוא חוזר אחורה, עכשיו ליאור, אחיו, מחליף אותו. מאז שהוא בצבא הוא פיתח כושר, הבן אלף הקטן. במקום לירות הוא מכה אותו עם הקנה. שוב אותם צעקות. "אתה לא מסתכל על בנות אחרות! אתה מצייר אותה! אתה מחכה שעות שתתקשר אליך! אתה מאוהב!" אחרי ליאור. מגיעים כול בני הדודים הקטנים עם הצחוק המרגיז שלהם. ואז האחיות המפחידות של סבתא בלה. " אתה מאוהב! אתה מאוהב!" כול מכה הוא נשבר מבפנים. נופל נמוך יותר ויותר. מאבד עוד ועוד מעצמו. שומע את הצרחות רחוק יותר ויותר, ובכול הזמן הזה רואה אותה מולו. מחייכת שקטה. בדיוק האדם הנכון במקום הנכון. כמה נורא.
והוא לא מוותר. הוא נשרף ונפצע ונחתך ובכול הזמן הזה לא מוותר.
אחרי שכולם עוברים. דוד אברהם תופס את ראשו ומרים למעלה. השמיים, ואיתם הירח העגול והגדול, נגלים אליו. אור הירח מאט מסנוור אותו אבל לו לא אכפת. "ועכשיו?" שואלת סבתו. "לא" הוא עונה. מתקשה להגות גם את המילה הקטנה הזו. "אני לא"
"אה.." נאנחת הסבתה. "בסדר" אומרת ומסמנת לאביו שיביא את הגרזן. הוא מושיט לה את הכלי הכבד והיא מניפה אותו לגובה. עכשיו כולם סביבו קוראים ביחד. "אתה מאוהב! אתה מאוהב!" בקצב אחיד ומתמשך. הוא לא יכול להבדיל יותר בין קולותיהם המונוטונים.
רגע לפני שפוגע הגרזן בגבו. קוראת דודה לאה . "טוב. אני ממש מצטערת. אבל אנחנו חייבים עוד להספיק להגיע לרפי בשלוש" "כן" נזכר דוד דני. "גם אנחנו כבר צריכים לזוז" סבתו מורידה את הגרזן באכזבה. בעוד האורחים מתקדמים אל עבר מכוניותיהם תוך שהם אומרים אחד לשני משפטים כגון "היה ממש מקסים השנה" ו- "בשנה הבאה תבואו אלינו" תוך שהם מתחבקים ומתנשקים. דוד אברהם עוזר לאביו להתיר את הקשרים ואז תופך על שכמו, תוך שהוא ממלמל מתחת לשפמו "ממש נהיית גבר השנה"
במכונית בדרך חזרה הוא חושב לעצמו. "זהו. בשנה הבאה אני לא מגיע. אני אעשה סדר לבד או משהו". אולי הוא רק מדמיין זאת. אבל לרגע נדמה לו שהוא שומע את אמו אומרת. "כן. בטח. זה מה שאתה אומר כול שנה"
תגובות (0)