שלמות – פרק ראשון

פרק 1 – געגוע

"היי, זה מרחק של שעתיים נסיעה, יש רכבות, ולי יש רכב. מה את דואגת?" אופק הביט בעיניי וידו ליטפה ברכות את הלחי שלי, שהייתה לחה מדמעות. משכתי באפי בעצב וכרכתי את ידיי סביב צווארו. טיפסתי על קצות אצבעותיי והצמדתי אותו אלי.
"אני אוהבת אותך. למה אתה חייב לעזוב?" לחשתי בקול רועד. אופק הצמיד אותי אליו עוד יותר.
"תשאלי את האבא הדפוק שלי. אם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי עוזב אותך." התנתקנו מהחיבוק, ואופק רכן לכיווני והדביק לשפתיי נשיקה רכה ומתוקה.
ניתקתי את שפתיי משפתיו ונתתי לעיניי לדמוע ולשוב להרטיב את לחיי הלחות.
"אלמוגי…" ידו של אופק מחתה את דמעותיי, ואני שבתי וחיבקתי אותו. העזיבה של אופק תמוטט אותי, אני יודעת את זה.
לפתע הרגשתי את שפתיו של אופק על אוזני,
"אל תשכחי שאני אוהב אותך עד אין סוף ובחזרה." הוא נשק לאוזני, ואני השתחררתי מעט מידיו, אך כשהן עדיין עוטפות אותי והרמתי את ראשי אל ראשו של אופק,
"אני אוהבת אותך עד אין סוף ובחזרה, אין סוף פעמים." אמרתי בילדותיות ואופק צחק,
"אני אתגעגע לשטויות שלך." הוא נשק לאפי ברכות.
"אופק, קדימה, אנחנו הולכים." אבא של אופק התקרב לכיוון שלנו, ואני מצאתי את עצמי שוב דומעת. הפחד לאבד את אופק הוא הפחד הגדול ביותר שלי.
"אני אוהב אותך, אני אתקשר אלייך ברגע שאני אגיע לבית החדש." אופק נשק לשפתיי בפעם האחרונה והסתובב אל אביו.
"להתראות חמודה," ציון, אבא של אופק חייך אלי חיוך קטן, ושניהם נכנסו לרכב. הרכב התחיל לנסוע, ומשאית ההובלות מאחוריו.
ואני, נשארתי שם והבטתי באהוב שלי מתרחק ממני.
***
"אלמוג, איפה היית, לכל הרוחות?!" אמא התנפלה עלי בשניה בה חזרתי הביתה. גלגלתי את עיניי,
"הלכתי להפרד מאופק." אמרתי את הברור מאליו. איפה כבר יכולתי להיות?
"את יודעת שבעוד שבועיים הלימודים מתחילים, נכון? כיתה י' היא לא כיתה קלה, ולא למדת כל החופש!" היה נראה כאילו אמא עומדת להשתגע.
"לא היה לי זמן ללמוד, אמא. אריאל הייתה צריכה עזרה עם אליה." ניסיתי לשלוט בעצבים שלי. כל החופש אמא רק חיפשה איך לכעוס עליי ואיך להוציא אותי לא בסדר.
"אז אולי תתחילי ללמוד עכשיו? או שאת רוצה להתחיל לארגן את מסיבת יום ההולדת השש-עשרה שלך כבר מעכשיו? באמת, יש רק עוד חצי שנה." היא אמרה בציניות שלא הייתה נעימה. החמצתי את פניי.
"אני הולכת ללמוד אצל רואי ואריאל." התקדמתי לכיוון החדר שלי, וגם מהחדר  יכולתי לשמוע את אנחת הייאוש של אמא מהסלון. היא לא מצליחה להבין שלימודים זה לא בשבילי. במיוחד לא מתמטיקה. הכנתי לעצמי תיק קטן, בו תחבתי מחברת מתמטיקה וחוברת מתמטיקה וקלמר, וגם מטען לטלפון.
יצאתי מהחדר, וכשראיתי שאמא לא בסלון, ברחתי במהירות ויצאתי מהבית. למה הייתי חייבת לקבל אמא כזאת נודניקית?
הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס והתיישבתי על הספסל שהיה ממוקם בתחנה. חיכיתי לאוטובוס שיקח אותי לאיזור הכי קרוב לבית של אריאל ורואי, וכעבור כמה דקות הוא הגיע. שילמתי לנהג והתיישבתי באמצע האוטובוס.
הנסיעה ארכה כרבע שעה, וכשירדתי מהאוטובוס נותרו לי עוד עשר דקות הליכה.
הידקתי את כתפיות התיק אל כתפיי והתקדמתי באיטיות. הייתי מאוד עייפה, כך שמדי פעם פיהקתי בעצלות.
לאחר כרבע שעה, בערך, עמדתי מול דלת עץ חומה, השייכת לביתם של רואי ואריאל. חייכתי חיוך רחב ודפקתי על הדלת. אהבתי מאוד להיות בבית של רואי ואריאל, מאז שאריאל נכנסה לחייו של רואי, הוא הפך לשמח יותר. הוא שכח מנוגה המגעילה הזאת, ועכשיו הוא באמת מאושר. הוא גם אבא נהדר לאליה.
"רק רגע," קולה של אריאל נשמע, ותוך כמה שניות היא פתחה את הדלת ועמדה מולי. גופה היה צנום ורזה, והיא הפתיעה את כולנו עם המהירות בה היא ירדה את המשקל שהתווסף לה בהריון. אריאל היא אחת הבנות הכי יפות שהכרתי, ולא רק בחיצוניות. באמת שהיא מדהימה.
"אלמוג!" אריאל צחקה וחיבקה אותי אליה. צחקקתי וחיבקתי אותה בחזרה.
לאחר שהתנתקנו מהחיבוק, אריאל צעדה צעד אחורה והחוותה עם ידה לכיוון הסלון,
"בואי תכנסי." ואני נכנסתי. אליה הקטנה שכבה על הרצפה, וכשראתה אותי, זחלה לכיווני במהירות. צחקקתי והתכופפתי אליה והרמתמ אותה בעדינות.
"שלום אליה," נשקתי למצחה והיא מצידה מלמלה כמה מילים בשפת התינוקות.
אליה היא מדהימה. היא תינוקת יפייפיה, עם עיניים ירוקות גדולות, שפתיים מתוקות וורודות ושיער חום. היא עדיין לא התחילה ללכת, ונראה שאריאל מודאגת קצת.
"התגעגעתי אלייך." התיישבתי על הספה, כשאליה עדיין עליי. היא כל כך מתוקה, שזה כבר מפחיד.
"גם אליה התגעגעה אלייך. את יודעת שהיא התחילה להגיד את השם שלך?" אריאל התיישבה לצידי וליטפה את פלומת השיער שצמחה לאליה על ראשה במשך שנה וחצי.
"באמת?" התרגשתי מעט, ואז נשקתי למצחה של אליה נשיקה קטנה. היא צחקקה, ואז הורדתי אותה לרצפה, והיא שבה לשחק בצעצועיה.
"איך הייתה הפרידה מאופק?" אריאל שאלה בשקט, בזמן ששתינו הבטנו באליה הקטנה שהשתעשעה עם הצעצועים שלה.
"היה קשה. אני כבר מתגעגעת אליו, אריאל." אמרתי בשקט, וכבר הרגשתי את הצריבה המרה של הדמעות בעיניי. ה
התגעגעתי לאופק מאוד, כל כך הרבה, שאי אפשר לתאר בכלל במילים.
"זאת לא פרידה, אלמוגי. אתם לא נפרדתם. אתם תפגשו בסופי שבוע, אתם תדברו בטלפון. אבל הכי חשוב, שתסמכי עליו." אריאל הביטה בי בעיניים רכות, ואני נתתי לדמעות לזלוג במורד לחיי ולהרטיב אותן.
"אני סומכת עליו. אבל מה אם שם הוא ימצא מישהי מדהימה, יפייפיה, הרבה יותר יפה ממני, ויתאהב בה? מה אז?" משכתי באפי, והבכי שלי רק התחזק.
"קודם כל, מישהי יותר יפה ממך, הוא בחיים לא ימצא. את מדהימה, אלמוגי. ואם הוא בכלל יפזול לבנות אחרות, את צריכה להבין שאולי הוא לא האחד שלך." אריאל אמרה בתמיכה, ואז פרשה את ידיה לצדדים, דוחקת בי להכנס אל בין ידיה ולחבק אותה. וכך עשיתי. מאז שאריאל נכנסה לחייו של רואי, ואז לשלי, היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. זה נשמע מוזר- איך אישה בת תשע-עשרה וחצי יכולה להיות חברה טובה של ילדה בת חמש-עשרה וחצי? אז… טוב. אנחנו לא חברות. אנחנו אחיות.
לפתע נשמע רשרוש מפתח, ותוך כמה שניות רואי עמד בסלון והביט בשתינו במבט לא מבין.
"מה קרה?" הוא שאל בחוסר הבנה, ונראה דיי אבוד. אני ואריאל התנתקנו מהחיבוק ואני מחיתי את דמעותיי עם כף ידי. אליה הקטנה זחלה במהירות ובהתרגשות לכיוון אבא שלה, ורואי הרים אותה על ידיו ונשק למצחה ברכות.
"את עצובה בגלל הבוקר?" רואי עיקם את פרצופו, ואני הבטתי באריאל במבט מאשים.
"מה? הייתי חייבת לספר לו!" היא אמרה בילדותיות, ואני צחקתי והנדתי בראשי.
"מה את עצובה בגלל שהוא הלך? כולנו אמורים להיות אסירי תודה." רואי אמר בחוסר הבנה, ואני גלגלתי עיניים, אך לא הגבתי לדבריו. רואי אף פעם לא חיבב את אופק, הוא חשב שהוא לא טוב מספיק בשבילי. אבל הוא האח הגדול שלי- אני מניחה שזה התפקיד שלו.
"רוצים לראות סרט? יש סרט ששמעתי שהוא ממש טוב," אריאל חייכה, ואני הנהנתי במרץ.
"אני אלך לארגן לנו נשנושים." אריאל קמה מהספה. במהירות רואי הניח את אליה על ברכיי, קרץ לי בשובבות, ועקב אחרי אריאל למטבח. חייכתי חיוך קטן. הם רוצים להיות ביחד קצת. האהבה שלהם לעולם לא תכבה. האש שבניהם תבער לנצח.
"אני אוהב אותך, התגעגעתי אלייך." שמעתי את קולו של רואי מהמטבח. חייכתי חיוך רחב, אך עמוק בפנים ליבי נצבט. אני מתגעגעת לאופק.
"אני אוהבת אותך הכי בעולם." אריאל השיבה לו, ואז נשמע מפגש שפתיים קצרצר.
לפתע הטלפון שלי רטט, הוצאתי אותו מכיסי וראיתי שאופק מתקשר. ליבי ניתר בהתרגשות.
הנחתי את אליה על הרצפה, והיא כמובן חזרה לשחק במשחקיה. עניתי לשיחה במהירות.
"היי," לחשתי בשקט, ולפתע נשימתי נעצרה. כל כך חיכיתי לרגע הזה.
"אני מתגעגע אלייך." הוא אמר בשקט, ואבן ירדה לי מהלב. הוא מתגעגע אלי.
"גם אני מתגעגעת אלייך." לחשתי בשקט, והדמעות שבו לעיניי.
יותר מדי מתגעגעת.
***
בואו נראה אם אתן יודעות לאיזה ספר קודם הספר הזה קשור (: