המסע שלי לסכנין.. 5.10.15

liran raz 09/10/2015 744 צפיות אין תגובות

יומן מסע- סכנין..
12:05 דין: ״רוצה לבוא איתי לדוחא?״
לירן: ״חחחח מה דוחא?״
דין: ״כן!! יש כרטיסים תיהיה מוכן ב17:00 ואל תלבש צהוב״
אז ככה זה התחיל, בתסריט דימיוני לא יכולתי לשער את ה-6 שעות הבאות.
״אימוש אני יוצא עכשיו למשחק של בית״ר״
אמא: ״מה פתאום! זה בסכנין!״
״סתםם אני הולך לראות אצל דין בבית״
אי אפשר להגיד שלא ניסיתי להימנע מלשקר, לא ממש הלך..
מאז עלתה סכנין לליגה הראשונה, 12 שנים שבחרתי לא לבקר שם, לא היה איצטדיון בישראל שכף רגלי לא דרכה מלבד אחד.. עד היום. לא רק בשביל הכדורגל, זה יותר מפוליטיקה, מעל ומעבר לכל מחשבה ודווקא בתקופה הזו- הגיע הזמן ״לכבוש״ בחזרה את ישראל!
18:40.. אוספים מפתח תקווה את אלכסנדרה..
חולפות מספר דק׳ ואם היה בי ספק על כוחה האפלוטוני לדעת הכל- אז אמא מתקשרת ״אתה משוגע?? נסעת בסוף??״
ממלמל משו לחלל האוויר ומשיב.. ״יש 900 שוטרים, 450 מאבטחים, גדוד מג״ב אין מצב שיקרה משו!״ אחרי ״ששיכנעתי״ את אמא שלי כמעט והאמנתי לעצמי.
19:30.. מגיעים לכרמיאל, אוספים את נטאליה אשתו של דייגו קאצ'ובה קשרה הברזילאי של סכנין, יותר מאוחר האחרונה תביא לנו 2 כרטיסים ליציע הכבוד.
20:05.. הכניסה לסכנין, הכי חו״ל שלי ב-5 שנים האחרונות. מכוניות עטופות בדגלי פלסטין בכל עבר, נערים מתרוצצים בין מכוניות שלצווארם צעיף אדום.. אנחנו סוגרים חלונות ומנמיכים את הרדיו, עוד 10 דק׳ אנחנו בדוחא.
בלי התרעה מוקדמת באמצע סכנין, עשרות רכבים עומדים למשו שנראה כפקק, אפשר להבחין באורות האיצטדיון מבעד לחלון אבל המגרש לא נראה לעולם רחוק יותר!
מאות ערבים מתקדמים באמצע הכביש בשירה מאסיבית ״בדם ואש נפדה את אל אקצא״ ואין שום איש בטחון באופק. תמונת הרקע שלי באייפון של דגל ישראל ביציעי שרלואה התחלפה, הרדיו הציג 97.40 על חפלה ערבית ובראש אני מתחיל לשנן את הערבית שלי.. דווקא אז רק ״וואלק אנא בטוחק״ מהוראות פתיחה באש עולה לי בראש.
״דין יש לך משו חד באוטו?״
״עט פיילוט כחול נחשב?״
מתקדמים לאט לאט בין ההמון, כל אחד נראה לי פוטנציאל למחבל, מידי פעם נשמע ״בום״ של נפץ או זיקוק.
20:40.. דקות ספורות לפני תחילת המשחק, מגיעים לשער רכבים ליציע הכבוד.
״שלום, אנחנו משפחה של קאצ׳ובה, מופיעים ברשימות לכבוד״ דין פונה באנגלית סבירה לשוטר הערבי.
״אין שוב קשוב׳ה, תסתובב עכשיו״ משיב לעברו בעברית קלוקלת השוטר.
8 דקות של הסברים וניוסיונות לא הועילו, חוזרים לרחוב העוין ממנו הגענו.
בין סימטאות הכפר, דגלי אש״ף וחמאס צצים כוילון בחלונות הבתים, המשחק כבר החל, חשבתי שאולי עכשיו יהיה יותר ״שקט״ ונמצא חנייה ופתאום מכה עזה על השמשה האחורית החזירה אותנו למציאות. שני נערים בגילאי העשרה מסמנים לי לפתוח את החלון, כמה נשימות עמוקות, פותח באיטיות את החלון כדי חריץ קטן..
״من أي بلد أنت….״ צועק הערבי והד חזק מהדהד בחלל האוטו..
״Speaks only English״ השבתי.
את הקללה של הנער לא הספקנו לשמוע אחרי שהמשיך בהתקדמות לעבר האיצטדיון..
20:54.. דין מוצא חנייה בין רכבי משטרה במתחם סגור, בכל זאת הצלחנו אחרי הכל, אז אולי הפסדנו את תחילתה של הלחימה על כר הדשא אבל שום דבר עכשיו לא ימנע בעדנו להיכנס לדוחא.. או שכן?
לאחר מעט תימרונים מצאנו את יציע הכבוד, ״שלום, זו אשתו של קאצו׳בה שחקן סכנין, יש לנו כרטיסים״
מאבטח: ״שו קאצו?״
ממאבטח לשני בסוף הגיעה הישועה מהקב״ט ההאזורי.. ״אין עכשיו כבוד אתם תיכנסו ליציע, בואו אחריי״
החלפת מבטים בין דין, אלכסנדרה ואני, שתיקה. מספר שניות חלפו עד שהקב״ט תופס את ידי ושואל ספק פוקד ״הודרום(יאללה) נכנסים?!״
18 מדרגות הפרידו ביננו לכניסה סופית ליציע, כל פסיעה כנצח.
דין.. דין.. דיןןןןן 1-0 בית״ר! ״ לוחש באוזנו.
דקה 21, שניה לאחר שנכנסו ליציע, דין קופץ ללא היכר, כנראה שלא הבחין בעשרות אדומים שאיגדו אותנו, משם לא הייתה דרך חזרה.
חלק עליון באמצע יציע תפוס על כלות באדומים זועמים, מבטי נאצה וקללות מכל עבר. מבחין בשוטר בקצה המדרגות, חושב על תוכנית למקרה ומשו מתפתח.. בדקה ה30 כבר 4 יושבי היציע הציעו לשוטר קפה והוא ירד איתם לכיוון הקפיטריה, כמו עוד סמטואציות רבות שנראו לי כ״כיפה אדומה״ בנו. את המחצית בילינו סמוך לכוח ״אבטחה״ שהיה באזור.
דקה 55, אצילי מרעיד את דוחא, היציע הצהוב גועש, אנחנו הסתפקנו בחיוך קטן, חיוך עם רמות אנדרנלין מטורפות!
שקט בצד האדום, העידוד הבית״רי לא היה מבייש את מילאנו בדרבי.
״בית״ר? יהודים?״ שואל אחד המקומיים את דין ומיד אני מתפרץ ״שגרירות ישראל! קאצו׳בה? שלנו!״
״שחקן טוב טוב״ משיב המקומי וחוזר ללהט המשחק.
אומרים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות, אני לא מסכים בכך. כדורגל זה הרבה יותר מזה! אחרת אין לי סיבה נוספת לקפיצה וההתלהבות שלנו בגול השני של אצילי. 64 דקות! וזהו! לא היה כוח בעולם שיכול לגרום לנו להתאפק יותר, עד המוות בית״ר כבר לא הרגיש רק ביטוי.
את ה-25 דק׳ האחרונות ראינו מיציע הכבוד האמיתי, לא הייתה אופציה אחרת מצד כוחות המשטרה ביציע. שלושה כיסאות משמאלו של טביב, שורה מתחת לאחמד טיבי וח״כ גמאל זחאלקה ולמרות מאות עיניים מלאות שנאה שנעוצות לעברנו מהיציע ליד חשתי טיפה יותר ״בטוח״.. לפחות עד היציאה מהיציע שלוותה על ידי 6 חיילי מג״ב.
אלכסנדרה אומרת שלום לצמוד לידור כהן במתחם השחקנים, אני אומר שלום שוב לשפה העברית שכמעט שכחתי ושנייה לפני שנכנסתי לרכב צעקת ״ישששש״ מפי כיסתה את שמי סכנין, שמיים אפורים וקודרים.
פחד ואימה כבר לא היו ביציאה מהכפר, רעולי פנים בצד הכביש, זריקות אבנים לעבר שוטרים, שירי ״מוות ליהוד״, אבוקות מושלכות מגגות הבתים לרכבי צה״ל.. הכל במרחק נגיעה מאיתנו אך כלום לא הפריע לנו ולפאר טסי ברקע, 2:47 שעות לירושלים מתעצמות ליד 9 שנים של סבל! הרבה מעבר לכדורגל, מלא מעל הדת, יותר מכל חלום אחר, כבל לא רק פוליטיקה – בית״ר מאז ולתמיד !!


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך