עד מתי

כולם צועדים בצורה מסודרת במסדרון האפלולי. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סיבות וסוגי עצב וכאב. כל כך הרבה טעמים מוזיקליים שונים. תנועה אחת קטנה תזוזה אחת לא במקום, ובום, ברגע אחד כל המקום הופך לזירת קרב ענקית.
בדיוק בגלל זה יש כאן כמות כזו של מאבטחים. עשרות מהם. בדיוק בגלל זה הם גם כל כך מאיימים. עם המבט הקר הזה בעייניהם והאלות שהם נושאים איתם. עומדים קפואים כך במסדרון, צמודים לקיר ומחזיקים בידייהם את רשימת הכללים הברורה והנקושה של המקום. כשהכלל הראשון והמפורסם ביותר הוא, שכל אחד שעובר על אחד הכללים מהרשימה אף ולא חוזר יותר לעולם.

יש כאלה שמפחדים, גם מהשטורים וגם מהמקום בכלל. בעיקר הצעירים החדשים, או אנשים שפויים ונורמאלים במידה קיצונית, החברה האלה ממש משקשקים מפחד. אפשר ממש להרגיש זאת כשהולכים ליד אחד מהם. את הגוף שלהם רועד.

אני לעומתם, לחלוטין לא מפחד. לא, לא, אני כבר לגמרי אדיש לחלוטין. אני כבר כל כך רגיל ללכת כך, לעשות את הדרך הזו במסדרון הזה, עד שהרגליים שלי כבר לוקחות אותי לבד. עד שאני כבר בכלל לא שם לב לכל המאבטחים.

אבל אולי זה רק בגלל שאני באמת עושה את זה כבר המון המון שנים. כי אני באמת זוכר איך בהתחלה, רק כשאייל הכיר לי את המקום, גם כל הגוף שלי רעד לגמרי. לא יכולתי להפסיק להרעיד את הרגל. באמת הייתי אז מאוד חדש ושפוי. רק בן 10.

לפעמים אני חושב בהקשר הזה שזה ממש מעניין איך היה לאייל. הוא סיפר לי פעם, באחד הערבים לפני שנעלם, שהתחיל להגיע אל המקום כשהיה בסך הכל בן 4, ועוד לגמרי לבד.
עכשיו אני בן 17 בכל אופן. ואני מגיע כמעט כל יום. היום התבטלו לי שעתיים בבית הספר, בגלל איזה תדריך שיש לטיול של י'. אז החלטתי כבר להבריז ולהגיע לסיבוב שלם. עד השקיעה. עכשיו אני צועד. לידי הולך אחד כזה שכל הגוף שלו רועד. בגלל השקט המופתי אני שומע את פעימות ליבו. לאחר דקה או שתיים הוא פונה ביציאה אל המוזיקה המזרחית.
כל חמישה או שישה מטרים יש פניה כזו לאגף אחר, מעל לכל אחד יש שלט ניאון מנצנץ: טראנס, היפ הופ, גאז'.

הרבה מאוד אנשים נכנסים אל הפניות הראשונות. אבל אני לא, אני ממשיך. האגף שלי הוא אחד האחרונים. בדרך כלל אני עובר ליד כמה שמאוד מוכרים לי. מוזיקה ישראלית ישנה, פופ אייטיזי, פרוגרסיב רוק, אל כל אלה הייתי נכנס פעם, הם היו האגפים שהרגיעו אותי. בחלקם אני נזכר בנוסטלגיה ואהבה. יש כאלה שממש מביכים אותי, כמו מוזיקה קלאסית. כן, הייתה לי תקופה שזה היה האגף שלי.

האחרון בשורת האגפים אליה הייתי נכנס הוא זה עם השלט הנוצץ ביותר, על פי דעתי לפחות. הרוק הקלאסי. במשך שנים זה היה האגף היחיד שלי. אני עוד זוכר בבירור את המסדרון הארוך שחוצה אותו ואת כל האופציות, אליהם הייתי נכנס, בכל שבוע או שבועיים לאחרת. החדר של בואי ליד זה של הסטונז, שנמצא בדיוק מול זה של קווין. סביבם החדרים שאני פחות זוכר את מיקומם, ביניהם זה של יאנג, דילן, ואיך שלא. הביטלס.
הייתי מכור לאגף הזה. ובגלל שהוא גם יחסית לא פופולרי, למשל ביחס לזה של mtv, התחברתי לאנשים שבו.

הוא היה האחרון שהלכתי אליו. הייתי בטוח שהוא יישאר לנצח. עד לפני שלושה חודשים.
אני עובר לידו וממשיך אלאה. אחרי כמה זמן אני מגיע אל הקצה, ובדיוק אל המקום אליו רציתי להגיע. לא נשארו המון אנשים. אבל הם כולם הולכים אל מקום אחד, כמוני. רוק מיינסטרימי ישראלי. ובין שירי הנשמה אל שירי הקצב, נכנסים אל הפאנק. שם, על דלת שחורה יש שלט לבן. "מרסדס באנד". זה המקום שלי. אני נכנס.

יש לי מזל. אני שם לב שלזה שמאחורי כבר לא נותנים להיכנס. החדר מלא מדי. הם יצטרכו לפתוח חדר נוסף של מרסדס. כן, זה קורה די הרבה פעמים. למרות שהיום זה מפתיע, כי יום חול. בכל מקרה, אני לא שואל הרבה שאלות. גם לא חושב על כך המון. פשוט נכנס.

עד לפניי שלושה חודשים ממש לא סבלתי אותם. את מרסדס באנד. והאמת היא שגם לא ממש הכרתי אותם. שמעתי אליהם רק בגללה. היא לא הפסיקה לדבר עליהם. הם הלהקה אהובה אליה, או לפחות היו. היום אני כבר לא יודע.
הפעם הראשונה שבה נכנסתי אל החדר הזה הייתה בדיוק לפני שלושה חודשים.
זו לא בדיוק הייתה פרידה רשמית. פשוט בגלל שאף פעם לא ממש היינו ביחד. אבל זו בדיוק הייתה תקופה רעה בשביל שנינו, והיא שלחה לי הודעה בבוקר שהיא לא רוצה שאני אתקשר יותר. היא כתבה שם שאני עושה לה רע. ברגע בו קראתי את ההודעה לקחתי את הרגליים ויצאתי מהבית. לא הייתי צריך לחשוב בכלל. בלי ששמתי לב כבר הייתי בפנים. כנראה שבגלל כל הדמעות לא העבירו אותי את בדיקת הצער הרגילה (גם לגביי זה יש להם כללים נוקשים שם. ממש לא כל אחד שקצת נמאס לו יכול להיכנס).

בכל מקרה, הייתי בפנים. וכמו תמיד, כיוונתי את עצמי כרגיל. זו הייתה תקופה חזקה של לד זפלין בשבילי. ציפיתי לבכות ביחד עם השלישי, אבל אז, ברגע האחרון התחרטתי והסתובבתי.
המשכתי ללכת ולאחר כמה רגעים גם הצלחתי להסביר לעצמי בדיוק מה אני מחפש בעצם. לקח לי קצת זמן למצוא את המיקום. אבל כשמצאתי את הדלת פשוט נכנסתי. הם בדיוק ניגנו את "מלאך" וכל החדר היה צבוע בגווני כתום וצהוב, מהזרקורים על התקרה. הרגשתי את העצב מחלחל, נשטף בתוכי, ואז ממני החוצה. כמו תמיד. רק שהפעם השיר עשה גם מעבר, הרגשתי איך הוא ממש מציב מולי את דמותה, מעמיד אותה במלוא הדרה מולי. אבל לא את דמותה השונאת, המתעלמת. אלה את דמותה הזוהרת והצוחקת. את כל הרגעים המושלמים.
השיר החייה אותם מולי. מאז, בכל יום אני נכנס אל החדר של מרסדס. אני כבר לא יכול להיכנס לחדרים אחרים. אני שם כל הזמן, בוכה, מקשיב, מתבונן עמוק לעיניו של גל תורן ונזכר בה. כל יום, כבר שלושה חודשים.

עכשיו אני בפנים, וכמו קסם, המקום מתחיל להשפיע אליי. כמו תמיד. אני מתחיל להרגיש את העצב שהיה עצור בי משתחרר לאטו
אני מתחיל בלהסתובב בתוך החדר. מסתכל על האנשים. תמיד יש כאן המון. אבל היום באמת מלא. בקושי אפשר לזוז. אני מרגיש קצת לא בנוח על הקרוקס והגופייה שבאתי איתם. יש פה הרבה שהתלבשו בצורה מכובדת מאוד. בעיקר החדשים. אני מובך, אבל לאחר מכן מתגבר על זה. אני לוקח את המשקה החריף הזה שיש להם כאן (כמובן שלא שואלים אותי בן כמה אני או דורשים תשלום. שילמתי בכניסה וזה מספיק) ואז נעמד ממש קרוב לבמה. בדיוק מולם.
הם שרים את "חזיונות". אני שותה ומקשיב. זה מה שאני עושה בדרך כלל. פשוט עומד ככה. יש כאלה שאוהבים לרקוד. זה מעצים מבחינתם את החוויה. אבל אני חושב שאלה ממש שטויות. המוזיקה הוא זו שמוציאה מאתנו את הכאבים. בדיוק בגלל זה יש את הכלל שאסור לדבר. כדי שנקשיב לה. לדעתי היה צריך להיות גם כלל שאסור לרקוד. יצא לי לחשוב על כך שהם נותנים לרקוד כדי שיהיה לפחות איזשהו דמיון למועדונים או ברים בעיר, שאנשים רגילים ללכת אליהם בדרך כלל. אני חושב שזה מטופש לגמרי. הרי בכל מקרה אין. המקום הזה הוא לא מועדון והוא לא צריך להיות

אז אני עומד כך. מרגיש את הכאב מחלחל. סביבי אני כבר ממש מרגיש את שלולית הכאב נערמת. מתחילה, כמו השלוליות של כולם, לזרום אל כיוון חור הניקוז שבמרכז החדר. כשפתאום אני רואה את דמותה צצה מולי. זוהרת ומשמחת כתמיד. אני מחייך ומתבונן בה, מדמיין אותה מדברת אליי, נוגעת בי. זה עושה לי טוב אבל באותו הזמן אני חושב על כך שמשהו פה קצת מוזר. כי בדרך כלל, כשאני רואה אותה. אז זה היא מתחילה להופיע בצורה ברורה רק ב"אני ואת". אבל עכשיו, רק בהתחלה של "בואי ונביא לך את הפאנק", היא כאן מולי, ברורה לגמרי. אני גם תמיד רואה אותה בתנוחות בהם הייתה ברגעים משמעותיים של שנינו, עכשיו היא סתם רוקדת. אני גם תמיד רואה אותה קרובה, צמודה אליי. עכשיו אני רואה אותה רחוקה, בצד השני של החדר. והכי משונה. אני תמיד רואה אותה צוחקת, עכשיו היא בוכה.

אני חושב על זה רגע. ואז, בבת אחת מבין את הבלתי אפשרי. גאד דאמט, אני רואה אותה באמת. הנה היא! היא כאן! לבושה בשמלה מהודרת וצמודה ומוקפת בשלולית הצער והכאב שלה, כמו כל השאר. לא ראיתי אותה כבר שלושה חודשים. והיא פשוט כל כך יפה.

היא עומדת בצד השני בדיוק של הבמה. ועכשיו היא מפסיקה לרקוד ומתחילה ללכת אל כיוון אל הבר, שנמצא בצד השני של החדר. קרוב יותר אל הדלת. לוקח לה זמן לחצות את רחבת הריקודים, ואני עוקב אחריה במבטה. אני כמעט בטוח שהיא לא הבחינה בי כלל עד עכשיו.
אני שם לב לכך שהיא השתנתה. לא בדברים הגדולים. לא, היא עדיין מלאת ביטחון וקורנת בדיוק כפי שהייתה. אבל בדברים הקטנים כן יש בה שינויים. וגם מהמרחק בו אני עומד, אני מיד מבחין בזה. היא רזתה מאוד, עכשיו היא ממש מקל. היא גם הסתפרה ועכשיו יש לה קארה כזה. וחוץ מזה היא גם עשתה הרחבות לחורים.
כל הדברים האלה נורא לא מחמיאים לה ונורא מציקים לי. הם מרחיקים ממני את הזיכרונות הישנים שלה. מרחיקים את השלמות. ובכל זאת, למרות הכל. היא עדיין ממגנטת אותי אליה.

היא סיימה עכשיו לחצות את הרחבה והיא מתיישבת על הבר. היא רחוקה ממני וגבה אליי. אין לי ברירה. אני מחליט להתקרב. בדרך אני חושב על זה שזה פשוט כל כך מטורף. כל כך בלתי ייאמן. לפגוש אותה ככה פתאום. אחרי כל הזמן שעבר. ועוד פה! חוץ מאייל. ועוד שניים שלושה חברים שהבאתי לכאן במהלך השנים, לא ראיתי כאן איש שהכרתי. ניסיתי לשכנע אותה לבוא כמה פעמים. אבל זה לא הסתדר. בכל פעם שרצתה לבוא בסוף היה איזה משהו. מעניין אותי למה היא כאן. מה עושה אותה עצובה.
כשהיינו מדברים היו המון דברים שהציקו לה. שהתמודדה איתם. אבל היא אף פעם לא הראתה את זה. תמיד היא הייתה חייבת להיות חזקה מבחוץ.

אני חושב עליה וממהר. בדרך, במרכז החדר, אני כמעט מחליק בגלל שלוליות הצער השחורות. מיד אני בודק אם היא שמה לב לכך, הרבה אנשים הבחינו, למזלי היא לא. אני ממשיך ונזהר יותר. השיר נגמר והם עוברים ל"משביר" כשאני מגיע ומתיישב על קצה הבר. שלושה אנשים מפרידים בינינו. אני מתבונן בה.

היא מסמנת לאחד מהברמנים עם החולצה השחורה והמבט הקפוא והוא מוזג לה את המשקה הרגיל, בכוס כפולה. היא שותה והצער זורם ממנה. מעניין אם היא גם הבריזה. כנראה שהיה לה יום ממש רע.
אני לא יודע אם זה בגלל המקום או לא. אבל אני מרגיש שאני מוצף רגשית ברמה שאני בכלל לא מסוגל לעמוד בה. הכל כל כך חזק מבחנתי. חי ואדיר. אני חייב לעשות משהו. לא משנה מה.

אישה אחת קמה מהבר ואני מנצל את ההזדמנות ומתקרב. אני שומע אותה בוכה מהמרחק הזה. הם מתחילים לנגן את "תגידי לי" ושניים קמים מהבר. זוג כנראה. יש כאלה, יחסית מאט. שבאים לכאוב ביחד.

אני מתקרב ועכשיו כבר ממש יושב לידה. רגלי צמודה לשלה. המוזיקה חזקה ויש כל כך הרבה אנשים, שהיא בכלל לא מבחינה בכך. היא רק מניחה את ידיה על הבר וקוברת את ראשה בו. היא כלל לא מבחינה בסביבתה.

אורות התקרה מודלקים עכשיו, מאירים את החדר האפל והשחור בצבעים רכים ובהירים, ונותנים לנוזל השחור המטפטף מהאנשים גוון בוהק. השיא יתחיל בעוד דקה. שיא החלחלה. אני מתבונן על החדר. זה לא נראה כאילו היא הגיעה עם מישהו לכאן. זה הורג אותי. ברגע הזה אני מוכן להקריב הרבה מאוד כדי להבין מה היא עושה פה. גם אם זה אומר שבפעם הראשונה בחיי אעבור על הכללים. בראשי הכל מתחיל להיות ברור.

אני קם. נעמד מאחוריה, ומנסה את הקול הכי בוגר שאני מצליח לעשות. אני לוחש לה "שלום. מה מביא אותך לכאן?" הכל שקט. איזה משפט נוראי, אני חושב. מה אני, סוטה. המחשבות האלה מתחזקות. כשהיא ממשיכה לא לענות. אני מפחד שאולי היא לא שמעה. או שהיא מפחדת לומר משהוא בגלל הכללים. או שהיא זיהתה אותי. אבל אני מתעשת. אם יש משהו שלמדתי מהזמן בו הכרתי אותה . זה להיות בטוח בעצמי.

רגע לפני שאני מוותר היא ממלמלת משהו. כאילו לעצמה. "זה הוא. איזה בן זונה. חתיכת ילד קטן ומטומטם. חתיכת בן זונה" "מה קרה?" אני שואל, לוחש אליה בביטחון. לרגע נדמה לי שאחד מהברמנים שם לב אליי. אבל הוא לא עושה כלום אז הכל בסדר. "אתמול. אתמול הוא התבונן בי. הוא ראה דרכי. אני בכלל לא הייתי קיימת מבחנתו" היא עוצרת לרגע. אני חושב שהשיא והתגברות קצב זרימת העצב עוזרים לה לדבר יותר בקלות, השיא כבר ממש מתחיל וכולם מתחילים להרגיש את הקיבה שלהם מתהפכת. "זה נגמר בינינו" היא ממשיכה. "ככה הוא אמר. אחד לאחד. אמר והלך. איך הוא מעז. האפס הקטן. ועוד מיד אחרי שהוא גומר! הבן זונה העלוב" הבכי שלה מתחזק. "אני כל כך אוהבת אותו. בא לי למות"

ביני לבין עצמי אני צוחק. ברור שזה בגלל איזה בחור. היא תמיד הייתה בחורה נורא בנאלית בכל מה שקשור לדברים שגורמים לה להרגיש רע. אני לא שופט אנשים והסיבות שלהם. אבל אפילו באיך שהיא דיברה. היא פשוט כל כך תלותית וילדותית. כמו איזה קטע של ילדה שבורת לב בת ארבע עשרה שנכתב בקבוצה בפייסבוק.

פתאום, איזה משהו בה מזכיר לי את עצמי. כנראה שאני לא שונה ממנה מאוד. אז כן, כנראה שאני בחור די בנאלי. בכל מקרה, זה עדיין מצחיק.

"אני מבין אותך" אני לוחש. "אני כל כך מבין אותך" תערובת של הזדהות לעג ושמחה לאיד מציפה אותי. "באמת?" היא שואלת, סקפטית. פניה עוד מוסתרות שם, על הבר, מתחת לידיה. "לגמרי" אני עונה. "את בכלל לא מבינה עד כמה" אני שם לב לכך שהיא משתחררת קצת עכשיו. גופה נהיה רפוי. אני נוגע בה. פורס את ידי ועוטף את כתפה. היא מסתובבת אלי. ואז רואה שזה אני.

כל החדר נמצא עכשיו בעיצומו של השיא. האורות החזקים מאירים הכל בגוון פוגע ובועט והאוויר מתחמם. דבר שגורם לחלק מהעצב השחור להתאדות ולהעלות לכיוון תקרת החדר.
זה יימשך, השיא הזה, בסך הכל משהו כמו עשר דקות, רבע שעה אולי. עד לכדי הגעה של מצב שטיפת נשמה מקסימלי, ואז הקצב ירד שוב. מרסדס ינגנו במהלך הזמן הזה ארבע או חמש שרים, והכל הכי חזק, ובקצב הכי מהיר. כמובן שהם מתחילים עם "מלאך"

אני מתבונן בה בתדהמה. ביופייה המרהיב. היא מתבוננת עליי וצועקת, "דני!!!" העיניים היפות שלה מלאות חלחלה. היא לא מצליחה לעצור את עצמה. ותוך כדי שהיא צועקת היא פותחת את פייה ומקיאה כמות בלתי יתוארת של כאבים וצער. כנראה שגם השיא משפיעה אליה מאוד. אני מלוכלך כולי בצבע השחור והנורא של העצב והיא לא מסוגלת להפסיק להקיא. אני לוקח צעד אחורה ולא יכול לעצור את עצמי. גם אני מתחיל. אני מרגיש איך כל הכאב עובר דרך גרוני ויוצא אל אוויר העולם. זה קצת צורם.

אייל סיפר לי שזה קרה לו פעם, שהוא שהשיא כל כך השפיע עליו עד שהוא ממש הקיא עצב, רק פעם אחת. הוא אמר שזה מדהים. שהוא הרגיש נקיא וצלול אחר כך במשך חודשים. אני לא יודע, יכול להיות שהוא צודק. אבל אני בעיקר נגעל.
דקה ארוכה אנחנו מקיאים כך את נשמתנו החוצה, אחד על השנייה. קהל של אנשים מתאסף סבבינו במעגל. לאחר כמה זמן אנחנו מפסיקים, מותשים לגמרי.

אני רואה שהיא מסתכלת עליי. שיש המון דברים שהיא רוצה לומר. שהיא מבולבלת, ומותשת. גם לי יש המון דברים שאני רוצה לומר לה. על חלקם חשבתי עוד קודם, חלקם צצו לי עכשיו, חלקם בערו בי בעוצמה אדירה בכל שלושת החודשים האחרונים. אבל אף אחד מאתנו לא מספיק לומר דבר כי אז השומרים מגיעים, ומובילים את שנינו אל היציאה.

אנחנו עוברים במסדרון החשוך שוב. כל החדרים נמצאים עכשיו בשיאם כך שהמסדרון ריק כמעט לחלוטין. אני מבין בה כל הדרך. מדי פעם גם היא מבטיה עליי. אבל ברוב הזמן היא מנסה להתחמק ממבטי. לבסוף אנחנו מגיעים אל היציאה. השער החום והגדול. אני רואה את הרחוב הצר בו נמצע המקום. ואת תור האנשים העומד בכניסה. שעכשיו גודלו הוא הקטן ביותר מבכל שעות היום, מכיוון שלא ממש נותנים להיכנס בזמן השיאים.

השעה עכשיו היא בערך שש. לא, אני כבר לא אהיה סיבוב שלם. זה מרגיז. אבל כרגע אני לא ממש חושב על זה. צומת הלב שלי מופנת לדברים אחרים. אני יותר מתמקד כרגע בסערת הרגשות שמתחוללת בי. כנראה תופאת לוואי של ההקאה בין היתר. וגם בה.

השומר שלוקח אותנו מדבר עם שנינו. תוך כדי שאנחנו הולכים. הוא אומר כל מיני מילים חסרות משמעות שמרכיבות משפטים חסרי משמעות. בעיקר על כך שעברנו אירוע מאוד חריג ושאנחנו חייבים להבין שאין ברירה אלה להיות מוצאים ומורחקים מהמקום עד שנתאושש. ושלאחר מכן נוכל לחזור אל המקום רק לשעה בכל פעם. ולא בזמני השיא. לפחות במשך השבוע הקרוב. ושכמובן שהמקום אינו אחראי על כל המקרה ועל כל נזק אפשרי שיכול להיגרם לנשמה. הוא מיומן. הכינו אותו כנראה יפה מאוד למצבים מהסוג הזה.

בכל מקרה, ממה שאני שומע, אני בעיקר מצליח לקלוט שהם חא שמעו דיברנו. לפחות זה.
לבסוף אנחנו מגיעים אל הכניסה. השומר, שכל הדרך תפס בידינו, עוזב אותנו בחוץ בעדינות, וחוזר פנימה. אנחנו נשארים שם. תשושים ועייפים. אחד עם השנייה.

"אז…" אני מתחיל. היא מתבוננת בי. עיניה ריקות. "למה? למה אתה? זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו. כל החרא מגיע אליי. תמיד הוא בא רק אליי. למה אני אשמה?" היא מתחילה לבכות שוב. אני מתקרב אליה לאט. אני מריח את הריח הנקי שיש לה תמיד מעורבב עם ריח חריף של כאב נוזלי היא מחזיקה את מפרק ידה עם היד השנייה כמו שהיא עושה תמיד כשהיא נבוכה. והיא תמיד נורא נבוכה כשהיא בוכה.

אני מתקרב עוד ומחבק אותה לאט. היא נופלת עליי. שנינו בוכים, שוב. אני מניח שזה עוד בהשפעת השיא וההקאה. שיר של מרסדס שאני לא זוכר את שמו מתנגן לי בראש. "אני מבין פתאום את גודל הבשורה… אני שמח וזה אפילו עוד לא עלה…" שיר מהורהר כזה. אני כמעט בטוח שאני שומע אותו מזדמזם גם בראשה. זה מצחיק קצת. הכל רחוק ממני עכשיו, מטושטש. כנראה, שוב, שזו ההשפעה.

לאחר רגע או שניים הוא היא זזה אחורה ומתנערת ממני. אני עוזב. "מצטערת" היא אומרת. "אני לא מסוגלת. זה פשוט ככה. להיות אתך עושה לי רע"

זה לא משמח אותי במיוחד. שהיא אומרת את זה. אבל אני מבין אותה. האמת היא שבזמן שהתחבקנו גם אני הרגשתי קצת מהרע הזה. רע שפשוט יודע שזה הזמן לעזוב. אני
צועד צעד אחורה. "מה איתך?" היא שואלת. "איך בילית את שלושת החודשים האחרונים?" "ביליתי אותם בעיקר כאן האמת" אני אומר. "הנחתי כך" היא אומרת. נבוכה. "מה את הולכת לעשות עכשיו?" אני שואל. לידינו עוד ועוד אנשים מצטרפים אל התור. כנראה שהשיא נגמר ברגעים אלה ממש. "אני חושבת שאסתובב. אחפש איזה קיר לדפוק בו את הראש. אחר כך אמצה איזה משהוא שיעזור לי להתמודד. לשתות אולי קצת. מה איתך?". אני מגרד בראשי. "אממ… לא יודע. נראה" "חחח" היא צוחקת לה. "תמיד היית כזה. ספונטני" היא מסתכלת הצידה. אל המשך הרחוב. "טוב, אז שלום לך. להתראות" אנחנו מתקרבים אחד אל השנייה שוב. ומתחבקים עוד חיבוק קצר ולא נוח של פרידה. כמו שני אנשים זרים. לאחר מכן היא הולכת. אני מסמן לה לשלום והיא מספיקה לצעוק. "אני מקווה שיהיה לך טוב"

פתאום אני מרגיש כל כך חופשי. משוחרר. התגברתי אליה. זהו. זה נגמר. הכל כל כך קל פתאום. היא הולכת ואת הצער שלי כבר הקאתי עליה. זה נגמר. כמו סגירת מעגל אחת ענקית.
אני עומד שם וחושב על כל הדברים שאוכל לעשות. אולי לשבת באיזה בית קפה. או לנסוע לראות סרט.

אבל אז לאט. בלי שאני מרגיש, שוב זה תוקף אותי. כל כך חזק שאני לא יכול להתנגד אני צריך את זה. ברגע אחד אני מוותר על הכל והולך אל הכניסה. אני מצליח להיכנס אחרי תור ארוך. בפנים אני עוד חושב בהתחלה לנסות משהו אחר. לצרוח קצת כאב בסקס פיסטולס. אבל אני מבין מהר מאוד שאין לי באמת בחירה. אף פעם לא אתגבר. אני שוב צועד לכיוון הדלת של מרסדס.