טיול במרכז אמריקה 23

אושמאל
גומרים את מכסת הכביש, שסוף סוף מתחיל לקבל צביון נורמלי ומגיעים תוך זמן קצר לפתחה של אושמל. נכנסים דרך השער ופונים שמאלה לבחור מלון מהשניים שבנויים על האתר. הראשון צנוע ומבקש רק 70 דולר ללילה, הבא אחריו מכיר בערכו ומחירו מאמיר ל- 110 דולר. אני שורק בשפתי בהתפעלות ומישהו מאחור מגיב בעלבון, שזה בכלל לא הרבה. חוזר לרכב שמנועו ממשיך לפעול, כדי למנוע מגילה להינמס גם בשעה זו שהשמש איבדה מוטיבציה ומפנה אותו בדרך החוצה. "למה", אומרת גילה בפרץ פתאומי של פזרנות, "שבעים זה לא הרבה". מתעלם מהתבוסתנות הבוגדנית וממשיך בשפתיים חשוקות החוצה ושמאלה, העולם לא מתחיל ונגמר בשני מלונות עזי פנים. ברור שצדקתי וכבר 500 מטר מהיציאה מתנשא על תלולית עוד מלון, גם גדול וגם נראה יפה ומטופח וסביבו הרבה מכוניות. חוצה רצפת שיש בוהקת לקראת פקידת קבלה נאה וחייכנית שמציעה מיטה וכלכלה ב- 1700 פסו, לא לשבוע, ללילה (משהו מעל 200 דולר). אני אפילו לא נדהם וכאשר רגלי במחצית הדרך החוצה היא מציעה לגב שלי הנחה. זה יותר מדי אפילו לגילה המרוככת, שתובעת לחזור למלון הזול של 70 דולר ליליים. "אי שם בהמשך הדרך" אני מבטיח לה "שוכן המלון שנועד ליחפנים מסוגנו ואנו נמצא אותו" ומתעקש להמשיך. חמישה ק"מ אח"כ גם אני מתחיל לפקפק בהבטחות הסרק שלי, אבל בחמישה וחצי הוא מופיע לפתע בצד הכביש ודי לו בעשרים דולר, אם אינך מכור למזגן.
הבעלים ממליץ על חדר בקומה שניה ואילו אנחנו מעדיפים ראשונה בגלל המטען העודף. החדר שמקבלים מוכיח כי בעל הבית יודע על מה הוא מדבר ועולים למעלה.
שוטה כלשהו סיפר לגילה בשבחו של המופע האור/קולי באתר אושמל ואין מנוס, מיד נוטשים את החדר ויאללה חזרה. משלמים חניה, משלמים מופע ומטפסים לאור פנסים אל שורת כסאות פלסטיק, שמוצבת על גג קומה ראשונה של בניין עתיק נוכח חצר מסדרים, שגודלה כגודל מגרש כדורגל. החצר מוקפת בניין בן שתי קומות, גובה כל קומה כארבעה מטר ואין לה שום קשר למופע.
חובשים אזניות אנגלית ומתחילים הצגה. הקראה דרמטית מספרת היאך תושבי אושמל האומללים מתענים בגלל בצורת ממושכת זה מספר שנים. הם פונים לרשויות המוסמכות במעלה השמיים ובמעבה הארץ, שאותן הזינו חיי אדם במשך כל אותן שנים ומתחננים לפתרון. הסבל נמשך רבע שעה ארוכה עד שהתושבים קולטים, שהאלים צמאים גם הם ולא יעזור כמה דם מספקים להם ואז נוטשים את העיר. הסיוע האורי מטיל ביצים צבעוניות של אור חסר פשר, שתוקף תמיד אותן פיסות קיר ומקשה להכריע מה מציק יותר. מעתה גם אנחנו מוסמכים לדווח לכם, שהמופע מיותר לחלוטין ולא רק לעיוורי צבעים.
סככה גדולה ויומרנית בפתח האתר מושכת את גילה כבמטה קסם ועולה לנו בארוחה בשרית, יקרה באחוזים ניכרים מהמחיר שהיא שווה.
הלילה עובר בשלום תחת כנפי מאוורר התקרה ולא יותר משני יתושים הרוגים. כאשר אני מדליק אור בשירותים, עולה צקצוק מחאה חריף מאחורי הראי. הוא מכסה כנראה על חור בקיר, שבתוכו מסתתר קן של עקעק מקומי, ציפור בעלת מגוון קולי בלתי רגיל.
מתעוררים עם אור ראשון של בוקר לצלילי מוזיקת ג'ונגל נפלאה, שמפריח לאוויר העולם העקעק הידוע. מרגע לרגע רוקדים באוזנינו נושאים מתחלפים וקולות משתנים עד שאתה בטוח שעל גג הבית ניצבת שורת זמרים, שמתחרים על תשומת לבו של כדור השמש העולה. יושבים באכסדרת הבית ומזמינים ארוחת בוקר מבתה של בעלת הבית ומגיש אותה בחור אינדיאני, שמבט חרד מציץ ברעדה מעיניו. מקובל פה לקחת נערים צעירים שהוריהם מוסרים אותם בתנאי עבדות ממש והם עושים כל עבודה שחורה וזוכים ליחס גרוע מכלב עזוב.
הכניסה לאושמל עולה פי שניים ויותר מצ'יצ'ן איטצה. השטח מוגבל יותר והמבנים קרובים זה לזה וכיסוי העצים מגן טוב יותר מהחום. משוטטים בחצר שמעליה התחולל המופע אתמול, נכנסים ויוצאים בחדרי המאיה, שכולם אחידים ואי אפשר לשהות בהם מחמת ריח הטחב שנישא בחללם. הקירות שחורים ומדיפים ריח צחנה מחליא עד שמאליה עולה השאלה אם ככה התגוררו בהם. התשובה היא כמובן, שכל המבנים טויחו מבית ומחוץ בסיד ששימש כחומר איטום מפני חלחול המים. זה גרם צריכה מוגברת של עצים וכאשר אזלה האספקה, כמו שקרה בטיאוטיואקן אי אפשר היה עוד להתגורר במבנים האלה. במרכז אמריקה לא הכירו את הקשת העגולה ובנו בקוים ישרים שעולים ונפגשים באבן הראשה בשפיץ גבוה. זה הגביל את רוחב החדרים לשני מטרים ועל כן היו אלה חדרים צרים ומאורכים. מאחר שנזקקו לתמיכה מסיבית מכל העברים היו החלונות שפרצו צרים וקטנטנים בצורת עלה תלתן ורק בקירות הרוחב, מה שהגביל יכולת לחבר חדרים. בגובה מסוים מעל הראש הניחו קורות עץ שהעלימו את השפיץ שלמעלה ואולי יצרו משטח שימוש עליון והגבילו חדירת מים. כל הסיד נעלם זה מכבר ולקח אתו את העיטורים, ונותרו רק שלדי האבן. התפאורה החיצונית נבנתה מגושי אבן שסותתו בצורה מודולארית לא לצורך המבנה אלא לצורך הצורה. בגלל הקריטיות של אספקת הגשם לקיום הציוילזציה המקומית, צ'אק אל הגשם הוא הדמות הנוכחת יותר מכל אל אחר ברחבי אמריקה התיכונה. המאפיינים העיקריים שמזהים אותו הם זוג עיניים עגולות גדולות ואף בולט שקצהו מזדקר כלפי מעלה. טוענים שאפו מזכיר את חוטמו המאורך של הטפיר, שהוא חיית מים אופינית.
הקומה השניה במבנים המקיפים את החצר נושאת את סימני הזיהוי של צ'אק ומכיון שדמותו נשנית כל עשרה מטר ומורכבת ממספר חלקי אבן שחוזרים על עצמם, ניתן להניח שהוכנו בצורה מודולארית.
המבנים בשטח שונים אלה מאלה בצורתם ומכאן שגם בשימושיהם, אבל כזכור, פרט לשמות מפוצצים שמסתמכים על מאפינים חיצוניים או דעות קדומות כמו בניין הצבים, בית היונים, מזבח שני היגוארים ובית הנזירות יש מעט מאוד רמזים לאופני השימוש. עומדת על תילה הפירמידה אשר שוחזרה עד כה רק משני צדדים והיא פריט הכרחי בכל עיר מאיה. לדעת מומחים היא משקפת את עברם ההררי בעת שהתפרנסו מהכחדת הצמחיה בהרי גואטמלה. משוגעי אומץ וטיפוס הרים של היום מרמזים, שאולי היה זה עוד אחד מהמניעים להקמתן כבר באותם זמנים קדומים. מגרש משחק הכדור הוסיף נופך של הנאה לפולחן הדתי. ההשתעבדות לכדור היא כנראה יצר אנושי קמאי והקישור בינו לבין דת ניתן לזיהוי גם במשחקי הכדור של ימינו. את רעבונם של האלים דאג להשביע מזבח, מותאם למידתם של בני אנוש, שהוצב על בימה לא גבוהה מדי ובין היתר השביע גם את יצר המציצנות האנושי. מאגר מים גדול מתחת לפני הקרקע דאג להבטחת הקיום הפיזי.
את המבנה המרשים ביותר באושמל מכנים בית המושל ודרושה רק מידה בינונית של אומץ לעלות אליו. טיפסתי וכיילתי בעזרתו את רמת האומץ שלי. משטח הכניסה ממוקם ארבעה מטרים מעל הקרקע, בדיוק בנקודה, שפחד הגובה אמור להפעיל את מנגנוני ההגנה האוטומטיים. לפני המבנה מזדקר לו בהצדעה חצי זקופה, שומו שמיים אבר מין זכרי, שמן וקטוע ראש. האברים הללו החלו להופיע בערי המאיה בתקופה הקלאסית והספרדים הקפדניים דאגו לקפד את ראשם בשיטתיות צדקנית.