לונה ושגיא פרק 18

שגיא שמע את הדלת הנטרקת על ידי ליגל ועצם את עיניו בכאב, מאוכזב מעצמו שנתן לה ללכת שנשאר אדיש.
סירנות נשמעו ליד פתח ביתו ושגיא הציץ בחלון לראות מה קרה.
הוא ראה את שיערה הבלונדיני של ליגל פזור בריצפת הכביש וליבו החל לפעום במהירות, בקצב מתגבר.
הוא יצא בסערה מפתח ביתו וניסע לחדור דרך החובשים שהקיפו אותה.
"מה קרה לה?" שאל בדאגה את החובש הנמוך שבחבורה וניסה לגעת בליגל, לשמוע דופק או קול.
"מי אתה? להתרחק! " צעק עליו ושגיא התנשם בכבדות "אני אח שלה" שיקר ועזר להם להעלות אותה עם האלונקה לאמבולנס.
הוא התיישב על ידה והאוטו נסע.
שגיא החזיק לה את היד ונשק לה בדאגה "ליגל אני מצטער על מה שקרה בבית, בבקשה תתעוררי ואני אסביר לך הכול".
החובשים החלו לחבר לה אינפוזיה ולחבוש לה את הרגל שדיממה.
הם הגיעו לבית החולים ומאז לא ראה אותה, הכניסו אותה לחדר והחלו לעשות לה בדיקות.
"אני דפוק!! " החל להאשים את עצמו שגיא ממול לדלת הנעולה.
"רק אם לא הייתי כותב את המכתב הארוור הזה.."
הוא שם את שתיי ידיו על פניו ושנא את עצמו.
לא הבין מאיפה בא לו הדחף הזה לחשוף את רגשותיו על חתיכת דף עלוב.
הוא ישב שם ארבעים דקות מהרהר על כל מה שקרה ומאשים את עצמו שוב ושוב עד שהחליט לקום לחפש קולר לשתות כוס מים, אוליי כך ירגע.
הוא החל לעבור במסדרון בית החולים תר אחר טיפת מים לנפש הצמאה.
הוא ראה שניי הורים מודאגים נכנסים בסערה לבית החולים והוא מיד הבין שהם ההורים של ליגל, אמא שלה זהה כטיפת מים לביתה.
הוא התחמק מהם וניסה להכין את עצמו למפגש שיהיה בינהם.
לפתע הוא ראה כוסות מים תלויים על הקיר ומתחתם תמי 4.
הוא הושיט את ידו לקחת כוס ומזוית עיניו ראה את אבא של לונה, נראה בסדר גמור לאחר הפציעה.
ולידו הייתה לונה בשימלה פירחונית שרוולים ארוכים וקוקו אסוף. יפה ועדינה.
שגיא שמח שמצא מישהו במקום המפחיד הזה וניגש אליה.
"היי לונה" אמר והכניס את ידו בכיס מכנסיו הצדדיים.
"היי" הופתעה לונה וחייכה חיוך מאיר. "מה אתה עושה פה?" שאלה מופתעת.
הוא היסס שנייה וענה "ליגל עברה תאונה".
לונה עצרה את נשימתה ותפסה את שפתייה כחושבת.
"ה' ישמור, אני אתפלל עליה" אמרה ברצינות ושגיא הביט בה מהופנט ממנה, מהופנט מהאמונה שלה.
לונה הביטה בו משועשעת מהבעת פניו "אל תשכח שהכול תלוי בהקדוש ברוך הוא".
אימא של לונה צצה משום מקום עם אחות בית חולים.
האחות הגיעה ולקחה את רוסיו האבא לבדיקות אחרונות לפניי שיחרור.
לונה ושגיא נשארו לבד ושגיא היה חייב לספר לה "ליגל הייתה אצלי בבית, רבנו והיא יצאה מהבית בסערה.." הוא שאף אויר עמוק ונשף.
"כנראה היא נכנסה לכביש מבלי לשים ❤ ומכונית בדיוק עברה".
לונה עשתה פרצוף עצוב והלכה להתיישב עם שגיא על ספסל בית החולים.
" שמע, ה' הוא שמחליט הכול ואם תתפלל אליו לרפואתה אני בטוחה שיעשה משהו למענה" אמרה לונה וחיכתה לתגובתו.
שגיא התלבט אם לספר לה איך בדיוק הכל קרה אבל הוא לא רצה שתדע שהם חברים, הוא מפחד לאבד אותה, גם משהו בו רוצה אותה שלו.
'גם ככה אין סיכוי בינכם אז ספר לה" אמר הקול ההגיוני בראש ושגיא הקשיב לו כבול אליו.
"אני וליגל חברים.." התחיל לומר ועצר את נשימתו לפני שהמשיך, רוצה לראות את תגובתה.
לונה הקשיבה לשלושת המילים שיצאו ממנו ומשהו צבט לה בפנים, כאילו פיספסה משהו..אבל לא יודעת מה.
הקול נעלם ממנה והיא מילמלה "אהה..אוקיי".
שגיא הביט בעינייה וניסה לזהות אם יש לה איזה שהוא רגש רגש אליו שיוכיח שאוליי יש סיכוי בינהם, אבל הוא מיד ויתר למצוא את הסימן הזה כי לונה השפילה את את מבטה לשנייה ואז חייכה לשמוע על חברה שלו.
היא לא הייתה מוכנה לרגש כזה שנקרא אהבה ולכן התעלמה מהרגש.
"היא חשבה שאני חושב על מישהיא אחרת בזמן שאני איתה .." הוא המשיך ועצר לראות שוב את תגובתה.
מבט מבין ועם זאת מבולבל טיפה.
הוא התאפק לא לומר לה שהיא זאת שהוא חושב עלייה והמשיך "זה באשמתי את קולטת!" הוא אמר בייסור והסיר את מבטו ממנה. כאוב.
"שגיא" שמו התגלגל בפיה "תבטח באבא, בה'… לכל דבר יש סיבה ואל תשכח שהוא איתך..אגב אני גם איתך".
הוא חייך אליה והרגיש שבאמת יש רגש כזה שנקרא אהבה.
והוא כל כך רצה לחבק מישהו עכשיו, והוא היה שמח אם זאת הייתה לונה, לונה שלו.