טיול במרכז אמריקה 22

צ'יצ'ן איטצה
ממשיכים הלאה עד שהשלטים המאיימים על קרבתה הגדלה והולכת של צ'יצ'ן איטצה מתגשמים אזהרה למעשה וחונים במקום המוצל ביותר בשורת החניה הראשונה, כיאה למי שטרח והגיע בשעת בוקר מוקדמת.
גילה מושיטה לקופאית שטר של מאתיים ומודיעה לה חגיגית שהננו פנסיונרים. הקופאית חופנת את השטר ומעלימה אותו ואז משיבה בטון חמוץ, שתיירים אינם זכאים להיות פנסיונרים במוסד שלה. עלינו לשלם לה סך של 75 פסו והאם יש לנו 25 פסו. גילה בודקת ומהנהנת ומציעה 25 פסו. הקופאית מעמידה פני תם ושואלת איפה היתר. מסתמא היא מתיחסת לשטר המאתיים כתמורה להתיעצות על מעמדם של פנסיונרים או סתם טעות ויזואלית. גילה מוכיחה אותה ואומרת הרי נתתי לך 200 והגברת בפנים תמימות פותחת את מגירת הקופה, עושה עצמה מפשפשת ומעלה חרס בידה. "אין" היא אומרת. אני וגילה מסתערים עליה בשצף קצף גילה באנגלית ואני בספרדית מקוטעת וחוזרים שוב ושוב, קיבלת מאתיים, תני עודף. היא מסתכלת בנו בפנים מאיימות, אבל אנחנו לא מרפים ואז היא קולטת כנראה שעשרים וחמישה פסו שמונחים לפניה מסגירים את העובדות. בפרצוף אטום היא משלמת את העודף כאילו מאום לא קרה, נותנת כרטיסים וסדר היום נע קדימה. אתם יודעים איך אומרים החברה מהמאפיה "זה לא אישי, זה ביזנס".
בתחושת מיאוס עוברים את מקצצי הביקורות וצועדים פנימה לתוך האתר. היום חם מאוד ולעומת זה גם לח ומולנו מגרש רחב מדי, שעליו מפוזרים במרחקים גדולים זה מזה שרידי מבני אבן שונים. הדף שקיבלנו נוקב בשמות מפוצצים, אבל הסברים יש לשאוב מסיפרי תיירות או ממדריכי עלוקה מקומיים, שמנסים לאמץ אותך בכניסה. אני מתישב בצל חורשה מקומית כדי לאתר את מצבי וגילה מתקדמת לעבר הפירמידה הגדולה, ששולטת בקדמת המגרש. עוד אין הרבה מבקרים, אבל כבר ניכרים משוגעים אחדים, שיצרם גבר עליהם והם מעפילים בהתלהבות במעלות הפירמידה. סוקרים באופן שיטתי מבנה אחר מבנה תוך גרירת רגליים נואשת ומנסים בכל הכוח להתפעל מהשרידים או לפחות משמותיהם.
הצרה עם כל המבנים הללו, שהם אינם אומרים לך דבר, אפילו לא סודות והפרטים שהמדינה המארחת מספקת הם מינימליסטים להפליא. מי שלא מתורגל בקריאת מפות יבלבל בין שרידי המבנים. מזל שפה ושם אתה נתקל בעצמים חד משמעיים כמו בית הגולגלות ואז ביכולתך לשחזר את תוארו של המבנה הקודם שראית. אם נתקלת בקבוצת תיירים מצלמת בהתלהבות קשקוש מחוק על קיר בגובה פני הקרקע זו הודאה ברורה באשמה. לבניין הזה קוראים בית/ היכל/ ארמון/ מזבח היגואר. שומר או שניים בנקודה מסוימת הם עדות למקום, שתיירים נוהגים לקלף ממנו מדי פעם אבני מזכרת.
העסק היחיד שמדבר בעד עצמו הוא מגרש המשחק בכדור. לפחות יודעים שאסור היה לדחוף את הכדור בידיים או ברגליים ושלעתים קרובות, הקריירה של ראש הקבוצה המפסידה נגדעה באופן סופי יחד עם ראשו.
הפירמידה הגבוהה בנויה מעל פירמידה קודמת שקבורה תחתיה. בשעה 11.00 נפתחת כניסה בצלעה השמאלית ומי שמעוניין יכול לחדור פנימה ולטפס מתחת לעורה במסגרת קבוצתית. אם בחוץ החום מעיק איזו בשורה יכולה לחכות בפנים?
האתר מחולק לשני אזורים ובתוך שעתיים הספקנו לגרור את עצמנו לשניהם, להכיר את כל האיגואנות השורצות על קבוצות העצים, שמספקות מעט צל וליבש שני בקבוקי מים.
אנחנו נחים בצל, כן אפילו המכונה של גילה צריכה לפוש מפעם לפעם. להקות קצרות של תיירים חותכות זו את זו כשהן עוקבות בשתיקה אחרי מורה דרך פעלתן תחת קרני השמש היוקדות. אני מסתכל בקנאה ברגליים שגומעות צעד אחר צעד ותוהה מאין יש לאנשים האלה תעצומות הרגל לגרוס כל כך הרבה צעדים באקלים ההרסני הזה.
ויקיפדיה מסבירה שהעיר התקימה בין השנים 750 – 1250 כמרכז שלטוני והיא מחולקת למספר אזורים עם סגנונות שונים. האוכלוסיה העממית המשיכה להתגורר סביבה ונמצאה שם כשהופיעו הספרדים אחרי 1500. לו גם התכוננו כראוי גם אז לא היינו מסוגלים לכסות את מכל השטח ( 5 קמ”ר).
נשאר לנו לראות עוד רק שתי סנוטות, שתיהן שימשו מקור מים לעיר וגם להטבעת תושבים כמהלך תחינה לאלים הממוקמים מתחת בעיתות מצוקה. אני מאשר לגילה לגשת להתבונן ומחפש את גזע העץ הבא, שתחתיו אמתין לה ברוב התחשבות. גילה חוככת בדעתה ומוותרת על ההזדמנות ויוצאים החוצה עם חור בהשכלה. עכשיו האתר כבר מפוצץ ושורה ארוכה של אנשים ממתינים בתור לפני הקופות.
גילה חייבת לסקור את המצאי בחנויות המזכרת ואני מתבונן באנשים ומופתע לגלות, שאפילו בני דודנו דוברי ערבית מעורבבים בהמון הלאומים שמתקבץ כאן.
יש קו של דמיון בין הסיור באתרים של יוקטאן לאתרים בגבהי האנדים של דרום אמריקה. מביאים אותך לסביבות אקלימיות קיצוניות בשעות לא מתאימות ושופכים אותך לשטח בסיור, שבו אתה נחשף למלוא כח זעפן. לא פלא שאתה אסיר תודה כאשר מכנסים אותך חזרה תוך שעה קצרה לחסות במיקרו אקלים של הרכב הממוזג.
ערים ישנות בעולם נבנו לרוב בצפיפות קלאוסטרופובית חונקת ומבנים תוכננו להגן על יושביהם מפגעי מזג האוויר. כאן לעומת זאת מכה בך האגורפוביה ללא רחם. גם לא מנסים להקנות לך שום תחושה כיצד תפקד המרחב העצום הזה בפועל, למרות שלכאורה הוא שוחזר כמות שהיה פעם, מבני ענק מופרדים ע"י משטחי ענק. אם האדונים שהתגוררו פה נישאו באפיריונים וישבו תחת מחסות מדוע לא להציע לפחות חלק מההנחות האלה גם לצאצאי המשרתים שמשלמים כסף טוב תמורת השתתפות בחוויה.
האמת היא, ששטחים גדולים מאוד של העיר עדיין לא נחפרו ויתכן ששם הושם דגש רב יותר על רווחת המשתמשים ופחות על הרושם. אני הייתי מפנה חלק מעודפי האוכלוסיה העצומים שהמדינה הזו מייצרת לכאן ולא למקסיקו סיטי, שיעסקו בעבודה פרודוקטיבית ולא ברוכלות עלובה. אף אחד לא מקשיב לי, אפילו גילה, שמכוונת אותי דרך כבישים נידחים לאתר המיותר הבא.
מעפילים לאזור הררי במקצת, בסך הכל, צפון יוקטאן אין לו יומרות הרריות ומגיעים לסיור של שעה ארבע במערת לולטון. משלמים כסף עבור החניה וממתינים כעשר דקות עד שמישהו מעיז להפר את הסיאסטה של הקופאי שגובה את הכסף הגדול. כעשרים תיירים, כולל ילדים הם מספר מועט מדי מכדי לפרנס את שפעת הולכי הבטל שלובשים מדים במקום הזה. העובד שנבחר להוליך את הסיור פותח באנגלית קלוקלת בהסבר מדוע הטיפ שלנו חייב להיות נכבד. זו מערת נטיפים מאוד לא מרשימה וכמובן שהיא מתוארת כאתר מאיה כדי להוסיף לה הילה מסוימת שתצדיק את ההוצאה. כל תושבי ההר נמנו על שבטי המאיה ואם עשו במערות שימוש כלשהו בזמן עבר ודאי וודאי שהן של המאיה. יורדים מטה לא עמוק מדי בסדרת מדרגות אבן ועוברים מספר חדרים טבעיים. אם היו שרידים או כתובות מתקופת המאיה הם נמחו לבלי הכר. נותרו רק שתי עקבות, האחת היא חפירה רדודה שנמצאו בה עצמות תינוק והמדריך בגלגול שפה בלתי אופיני לרמת התת אנגלית שלו אינו מתחייב שמוצאו היה אירופי. השניה היא מעין שוקת קטנה מלאה מים ומההסבר אנו למדים שבאזור מקובלות שלוש רמות אגירת מים וזו הרמה הקטנה ביותר. עוברים לאולם הלפני אחרון בין סלעים שנפלו מהתקרה ואור אחר הצהריים רך חודר מבעד לסדקים. המדריך מוביל אותנו לחדר הבא שהוא חשוך כמעט לגמרי אולי כדי ליצור אווירת חשש הולמת ואז מכה בפטיש בעודו חם ומקצה לכל משפחה בינינו הקצבת טיפ של שלוש מאות פסו. "אני אעמוד על המדרגות החוצה וכל ראש משפחה שיעבור יפקיד בידי את הסכום".
בחוץ השווינו תוצאות והסכום הכמעט אחיד היה מאה וחמישים, גם הוא מוגזם להחריד. לא המקום ולא ההסבר אינם שווים את התוצאה.
עכשיו צריך לצאת מכאן ואנחנו שואפים להמשיך הלאה, אלא שלהפתעתנו המפה מסתפקת בכביש אחד בעוד שהמציאות מתפצלת לשניים. גילה שולחת אותי לואן שממתין בצד הדרך, שהוא הנשמה היחידה שזמינה לנו. בשעה זו של לפנות ערב המקום שוקק בדידות מפחידה. האיש אומר לי דרצ'ו שזה או קדימה או ישר, אלא שידו סוטה ימינה. ימינה אומרים דרצ'ה אם שמתם לב להבדל הקטן. אני נוסע לצומת ופונה ימינה וגילה מתחקרת אותי לדעת, האם זה מה שנאמר לי. באותו רגע חולפת על פנינו מכונית שדווקא בוחרת בנתיב הישר. אני מתחיל להסביר לה את רזי התרגום הסימולטאני ומדוע אנשים באזורים האלה אומרים לך דרצ'ו בעוד ידם מורה לצד ימין. מתקבלת הוראה זועפת לחזור לאיש ולשאול שוב. חוזר ושואל ועכשיו גם האיש זועף ושוב אומר דרצ'ו וידו מורה באמצע הדרך בין ישר לימין. זזים ממנו ושוב גילה מתפוצצת: "אני לא מבינה", כך מתחילים אצלנו בדרך כלל משפטי גערה, "מה הוא אמר, ימינה או ישר". התשובה שלי: "הוא אמר ישר ומתכוון ימינה". זה גורר את הסערה המתחייבת, אבל אני לא חוזר עוד פעם אל האיש. שוב עוברת אותנו מכונית והפעם פונה ימינה ואני אחריה, יש כנראה ציויליזציה בכיוון הזה.
נוסעים אחריהם בכביש צר בין עצי פרי ומתפתלים בין מהמורות בעוד גילה מרטנת מתחת לשפה, שעליה צומח לעתים השפם גם אצל נשים ואני מתעלם ברוב ריכוז. המכונית שלפני בוגדת בי באמצע הדרך ופונה לכביש צדדי, שהוא עוד יותר גרוע מהכביש המאכלס אותנו. השלט מודיע שזו כניסה לחווה זו וזו, אבל אינו מדווח מה קורה למי שאינו מעוניין להתארח בה. נוסעים בשתיקה מתוחה ומגיעים לצומת. שמאלה פניה לחווה חקלאית, ימינה פניה לכביש הפואוק. גילה דורשת להמתין לרכב עובר. רכב עובר, שואלים איפה לאושמאל והוא עונה דרצ'ו, אוסף את התודות וממשיך הלאה. אני מתפטר, הגיע הזמן שהאשה, שהיא גיבורה בבית תיקח החלטה גם בשדה.
אהה!, גילה נזכרת שדרך הפואוק היא דרך המלך, טוב לא נגזים, דרך הנסיך, שלאורכה ממוקמות מקבץ ערי המאיה שנגלו לאחרונה ובקציהן אותה אושמאל. היא התכוננה והיא אמורה לדעת.
המפה מזדהה סוף סוף עם המציאות, בתנאי שמתעלמים מהכביש משמאל וגם הדרצ'ו מסתדר לנו. עכשיו שימינה וישר הם היינו הך אפשר לאגור שוב בטחון בעתידנו, לפחות להמשך ערב זה.
הכביש רזה ומצומק מצמיח משני צדיו צמחיית קנים ועצים דלילה ומתפתל בלי הרף כמו תירוציו של נוכל. המכונית יושבת היטב על הכביש ומוכנה ליטול סיכונים, אבל השמש היורדת תוקפת כל פעם מכיוון אחר וכאשר היא נועצת את מבטה הזוהר ישר לתוך עיניך הכביש וסביבותיו נעלמים בברק אור מסמא. אם אינך בולם כהרף עין, הפיתול הבא ימשיך להתגעגע אליך לשוא. הנסיעה מורכבת איפה מזינוקים ועצירות ופתיחת חירום של החלון כדי לוודא שלא הלך לך לאיבוד אף סיבוב. עכשיו, כשאין זמן לבזבז הכביש מלא הבטחות כרימון, וכל 3-4 ק"מ קורץ לך תמרור הכניסה לעיר מאיה אחרת, חלקן שמצויות כמעט על הכביש עצמו. עוצרים בסאיל או קבה, אם אינני טועה ומתבוננים מתוך המכונית במבנה אדיר ומעניין. השומר מתקרב לשער ומציע בידידות רבה שנכנס לביקור. אחרי שעות העבודה אפשר לשכוח משיקולים פורמליים ואם בכל זאת נתעקש לשלם, הסכום לא יעמוד בינו לביננו, רק עניין של הכרת תודה ותו לא. אנשים לחוצים אנחנו וגם לא אכלנו צהריים, לאחר שהתיבשנו בעבודת הפרך בשדות צ'יצ'ן איטצה ועל כן מודים לו בפרצוף מאיר וממשיכים הלאה. פואוק דרך אגב פירושו עמודים והדרך נקראת כך משום שבאתרים לאורכה צומחים הבנינים על עמודים.