ילדי הירח- פרק 4

הסכין הזאת הייתה עליה עכשיו.היא הרגישה את הקור מתפשט דרך השמלה השחורה שלה.
"אני לא מבינה למה לא יכולת להתגבר עליו בעצמך."המבט שלה היה קודר.התמונות מאותו הלילה שיפדו את מוחה ושיסעו אותו.
"לא יכולתי להתגבר עליו,סכין מכסף,זוכרת?"
"הסכין שלי?"
"כן,זו."
"אז למה לא עשית כלום אחרי שהיא נפלה?"
"רציתי שתעשי את זה בעצמך."
"אתה…שלחת אותי לרצוח בן אדם?!"היא נזהרה לא לצעוק אבל חשבה שהיא עומדת להתעלף.זו הייתה הפעם הראשונה מזה עשרים שנה שהבינה לגמרי מה היא עשתה.
"שלחתי אותך להציל את עצמך.איזו תועלת יש לאדם שלא הציל את עצמו לפחות פעם אחת? אדם שמורגל בכך שמצילים אותו הופך להיות עלוב,בכייני.את רוצה להיות כמו ג'ואן?"הוא נעץ בה את עיניו מעבר לשולחן.
שרון לא אמרה דבר,היא עדיין הייתה המומה."לך מהבית שלי."
"את מפתיעה אותי גברת שרון דטרויט."הוא נעמד,ועמד ללכת לכיוון הדלת.רגע אחד לפני שפתח אותה היא אחזה בזרועו בכוח,ציפורניה כמעט ניקבו את המעיל שלו."רק…שאלה אחת.מה עשית שם בכלא?"
"לא האשימו אותי ברצח,אחרת לא הייתי כאן.אגב…תודה שהעדת שרק ראיתי את הפשע ולא התערבתי."
"הייתי מעדיפה להעיד שרצחת בדם קר."
"באמת? למה?"
"למה?"שרון צחקה במרירות."כי אז לא הייתי יולדת את אליזבת.ולא מתחתנת עם ג'יידן.קדימה,עוף לי מהבית."
"יש…ירח מלא היום…אה?"מינג הסיטה את הוילונות בחדר השינה של ג'יידן.אור הירח הלבן והכחלחל ניקד את רצפת הפרקט של החדר."זה יפהפה."
"אוי הירח המלא."ג'יידן הניח מידיו את הספר שקרא."מדהים."
"היא עושה לך שלום."מינג צחקה והצביעה על החלון.
"שלום אמא ירח!"ג'יידן נופף אל הירח בהתלהבות."מתי תבואי לחגוג איתנו את חג המולד?"
"וואו חג המולד…"מינג התיישבה על המיטה שלו."זוכר את החגים בבית של גולדי?"
"ברור,עד היום אני לא יודע מאיפה הוא היה מביא לך ספרים ביפנית."
"כאילו שמישהו יודע מאיפה הוא הביא כל כך הרבה מתנות,די מפתיע."
"וואו,אני מתגעגעת לחג המולד כל כך."
"לא חגגת אותו עם היחידה שלך?"
"בוודאי שחגגתי."
"ואיך זה היה?"
"קית היה שר לנו שירי אלביס פרסלי."מינג גיחכה שנזכרה."ומנגן בגיטרה."
"מה הוא היה שר?"
"מלון הלבבות השבורים."
"וואו ממש משמח לכבוד חג המולד."
"לפחות הוא ניסה."
"ניסיון זה חשוב."בטנו של ג'יידן התהפכה,הוא אגרף את ידו וניסה לשמור על קור רוחו.
"הכל בסדר ג'יידן?"
"לא…זה פשוט…הירח המלא."
"דם?"היא שאלה בפשטות.
"כן…"הוא מלמל."התקופה בחודש."
"ואני מניחה שלא תלך לשתות משרון."
"נראה לך? היא תדקור אותי."
מינג חככה בדעתה."מה הסטנדרטים שלך?"
"אישה,ילדת ירח,אני בן אדם צנוע מינגי-צ'אן."
"מה יקרה אם לא תשתה?"
"היום אני אהיה בסדר,מחר אני אהיה פחות בסדר.ערפד ילד ירח שלא שותה בזמן יאבד את השפיות אחרי שבוע.למה את שואלת?"
"אני רק…דואגת.אני לא רוצה שתאבד את השפיות."
ג'יידן צחק."למה את דואגת? אני אהיה בסדר."
"אתה לא.בוא הנה."היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו וקירבה את פרצופו אליה.
"מינג אני רוצה לציין שבדיוק התחתנתי,אל תהרסי לי את זה."הוא הרצין לפתע.
"שתה ממני."אמרה מיד.
"מינג,חווית השתייה זה לא משהו נעים,אני מעדיף לחסוך את זה ממך."
"לא שאלתי לדעתך,אמרתי שתה.מיד."
"היי לוטננט ראשון מינג איירושימה,את לא יכולה לתת לי פקודות."
"אני יכולה,קדימה,עשה את זה מהר."
"מינג,לא.אני לא רוצה לפגוע בך."
"תאמין לי שכמה גרמים של דם לא יפגעו בי.איבדתי הרבה דם במלחמות ובקרבות,כמו שאתה רואה,אני עוד כאן."
ג'יידן שתק.לאחר מכן,בלי מילים,פתח את פיו ונעץ את ניביו,החדים כתער,בצווארה של מינג.
היא נלחמה,בכוח רב,ברצון לצרוח.זה היה כואב ברגע הראשון,אבל לאחר מכן התפשטה כהות חושים אל איבריה.
הוא שלף את ניביו החוצה."את בסדר?"
כשהוציא את שיניו מהעורק שלה צעקה חלושה נמלטה משפתיה."בטח…"היא מלמלה."אתה יכול להמשיך."
הוא לא שתה זמן רב,שתייה ממוצעת נמשכת בין חמש לשבע דקות,וכששחרר את ניביו היא נשפה בהקלה."אוי אלוהים…קמיסאמה…"מלמלה מינג.כשהתרגשה היא מלמלה מילים בכל מיני שפות שידעה.
"את בסדר?"
"אני בסדר,"היא כמעט כעסה."מה אתה רוצה ממני?"
"לא,את לא בסדר."הוא שילב את ידיו על חזו,שפתו רעדה."זה כאב לך."
"מה אכפת לך בכלל?"
"את צוחקת? כמובן שאכפת לי."
"אני רוצה לדעת למה.היה אכפת לך מכל שאר האנשים ששתית מהם?"
"רק מלילו."
"שתית מ…לילו?"מינג התאפקה לא לגחך.
"מה את צוחקת? הייתי צריך לשתות ממישהו."
"דווקא לילו?"
"זה היה אמצע הלילה,הוא היה לי הכי קרוב."
"איך פתחת את הדלת שלו מבחוץ בלי מפתח?"
"אני ילד מוכשר."ג'יידן העביר את ידו בצווארו וגיחך."מה זה חשוב?"
מינג שילבה את ידיה על חזה.זה לא כאב באמת.למען האמת התחושה הייתה נעימה ביותר,אלא שג'יידן הוציא את ניביו בכל רגע ושאל אם היא בסדר,וההחדרה החוזרת והנשנית הייתה זו שכאבה לה.ג'יידן כרך סביבה את זרועותיו,היא רעדה ופניה נטמנו בסוודר הכחול שלו."אני כל כך מצטער…זה לא היה אמור לקרות,זה לא היה אמור להיות ככה."
"כל מה שהיה אמור לקרות,קרה."היא פסקה."ואין על מה להצטער."
"אני מצטער שעזבתי אותך,"הוא מלמל."אני מצטער שהשארתי אותך שם לבד."
"אני לא כועסת ג'יידן,אני כבר לא כועסת.אתה היית עלול להגיע לגילך בלי ילדים ובלי משפחה.ואני לא רוצה את זה בשבילך.אתה מקסים,ואתה צריך אישה שתאהב אותך וילדים להיות גאה בהם.ואני שמחה בשבילך שהצלחת."
"הצלחתי?"הוא גיחך במרירות."אולי בדמיון שלך.רק נכשלתי.אכזבתי את האישה שאהבתי מאוד.התחלנו להסתדר לקראת השנים האחרונות,את יודעת? היא חייכה אליי,ודיברנו הרבה.היינו רוקדים מינג…בקומה השלישית בחדר הנשפים.כשאף אחד לא היה בבית היינו רוקדים.והיא הייתה מחבקת אותי.חיבוק ארוך,כשהראש שלה נשען על החזה שלי,וריח הבושם שלה היה חזק כל כך.וידעתי כמה האהבה שלי אליה חזקה.ורק אז העזתי לנשק אותה,כי פחדתי שהיא תשנא אותי.אבל היא לא שנאה אותי,היא אפילו אמרה שהיא מחבבת אותי,ושאולי יש לנו סיכוי."
"אז מה קרה?"העזה מינג לשאול,השאלה הזאת בערה במוחה זמן רב מדי.
"ג'ואן באה.באמת,שג'ואן לא אישה רעה,"מינג לא יכלה שלא לגלגל עיניים כששמעה את המשפט הזה."היא פשוט קצת רכושנית.ואיכשהו נשאבתי אליה,הרגשתי ששם זה המקום שלי,היא הייתה פתוחה,משוחררת,לא פחדה להגיד כלום ולא פחדה להתקרב אליי.זה היה דף חדש,בלי מטענים של שנים על גבי שנים,היא לא הכירה את הנער שהייתי ואת השטויות שעשיתי."
"ואז שרון גילתה."ניחשה מינג את המובן מאליו.ג'יידן הנהן.
"היא השתגעה,היא צרחה עליי.היא אפילו בכתה,לא האמנתי שאני אגיע ליום הזה.אחרי הצעקות בא השקט,באה הדממה.היא רק הסתכלה עליי,ודמעה,ושפשפה את העיניים.אחר כך היא אמרה לי משפט שצמרר אותי,עד היום הוא מצמרר.'אתה חושב שאתה יכול לחיות בחלום ולרקוד על שתי חתונות,אבל החלום הזה הוא סיוט בתחפושת.והסיוט הזה הוא אני."
מינג הרגישה את שיערותיה סומרות,היא יכלה רק לדמיין את העינויים שג'יידן ספג.
"זה היה נוראי,"הוא גמגם."באמת נוראי.בין אם מדובר במילים קשות ובהערות שפגעו בי,ובין אם מדובר בעכבישים בתוך הצלחת שלי.היא בהחלט הפכה את החיים שלי לסיוט ולא יכולתי יותר להסתכל על עצמי במראה,כי ידעתי שזו אשמתי.את יודעת,בסוף כבר לא יכולתי יותר.כאב לי,וכאב לה,אז הסתלקתי.לא יכולתי יותר לראות אותה סובלת,האישה העדינה שכל כך אהבתי הייתה מורעלת עכשיו מקנאה ושנאה.וידעתי שכדי להציל אותה,אני חייב ללכת.לפעמים…"הוא נאנח."כדי להציל את האישה שאתה אוהב,אתה חייב ללכת."הוא ליטף את לחיה של מינג בעדינות,מוודא שהרמז נקלט.
מינג אגרפה את כפות ידיה בזעם."אני לא צריכה שתציל אותי."קבעה בכעס."אבל אני הולכת להציל אותך."היא התרוממה מעלה ונישקה אותו.ג'יידן שתק,שיערו החום כיסה את פניו בצורה מטופשת,הוא לא יכל להוציא מילה מפיו."אני אוהבת אותך ג'יידן."היא מלמלה."ואני לא אלך.כי כדי להציל את מי שאתה אוהב צריך להישאר איתו.ואף פעם לא ללכת."

הגשם היה חזק מאוד באותו הלילה.
הוא ניתח בעצמה רבה על המדרכה האפורה,גירש את האפר והלכלוך אל הביוב והפך את כל המדשאות לערמות בוץ מעלות ריח של אדמה רטובה.
הגשם כמעט לא חדר לחצר של בית משפחת וילינגהם,שנודע כך גם לאחר גירושיהם של שרון וג'יידן.
הקסם של שרון הגן על הבית,על המדשאות,הפרחים והעצים.אך כל שאר הרחוב היה כמעט מוצף.חתולים כחושים נצמדו לקירות סמטאות אפורות כדי להתחמק מהגשם האלים,כלבים מלאי פרעושים הסתחררו מתחת לפחונים חסרי צורה וקרביהם התהפכו לאחר כל רעם וברק.
הרעמים הרעידו את חלונות הזכוכית של הבית,אבל שרון ישבה בכורסא החביבה עליה,שתתה תה מהול באלכוהול והעבירה את אצבעותיה על הכתוב בספר החביב עליה.
בחוץ,העביר שני האנשים כמעט שעה בתעיה חסרת מטרה ברחובות,כדי למצוא מפלט מהטיפות האלימות הניתחות על שיערם השחור,ופניהם קרות,חיוורות וקפואות.ידיו הכחלחולות מקור של הגבר טמונות בכיסי מעיל העור שלו וקצה צווארון הגולף של הסוודר המפוספס של האישה משוך עד לאפה.אילולא עשו כן,היו נושפים אדים אביכים של חום אל תוך האוויר הקפוא.
לאחר כמעט כשעה של שיטוט ברחובות אזרו אומץ ודפקו על דלת המהגוני החומה הכהה,מבלי לתהות מדוע נותרה חצר הבית המוזר יבשה כמעט לגמרי.
שרון חדלה ממנהגה וקמה אל הדלת,מכיוון שמרתה נחה במיטתה בשעה כה מאוחרת של היום,הרבה אחרי חצות.
היא ניגבה את ידיה בסינרה,מנהג ישן שהשתרש בה,גם אם לא היו ידיה מלוכלכות כלל,לפני שפתחה את הדלת.
עיניה הכחולות נתקלו בנער ונערה,צנומים באופן יחסי,לא נראו עשירים במיוחד,היא לא הכירה אותם אפילו לא במראה,ככל הנראה מעולם לא נתקלה בהם.
"כן? איך אוכל לעזור לכם?"שאלה,למרות שלא רצתה להיות חביבה כלל לאנשים שדפקו סתם ככה על דלת הבית שלה.
"אפשר אולי…להשתמש בטלפון שלך?"שאל הנער.
"כן,כמובן.תיכנסו."שרון זזה ממפתן הדלת ונתנה לשניהם להיכנס פנימה."אתם…נראים צעירים מדי בשביל להסתובב ברחובות כל כך מאוחר בלילה."שרון הזינה את האש שבאח,וניסתה להסתיר את העובדה שעשתה זאת באצבעותיה.
"המכונית שלנו היא…התקלקלה."השיב הבחור.
"כאן?"
"בהמשך הרחוב,אנחנו רק צריכים להתקשר…"
"למי בדיוק?"
"אנחנו לא יודעים אבל…חייבים להתקשר."
"אני לא חוזרת לשם!"מיהרה הנערה לצעוק.
"אם צריך,נודה בכך שנכשלנו ונחזור לשם.מעדיפה לקפוא ברחובות.אני מתקשר אליו."
"אני לא באה איתך."פסקה הנערה.
"רגע רגע אני לא מבינה,חזרו שוב על זה."ביקשה שרון,שניסתה לעקוב אחר השיחה.
"אנחנו יכולים לסמוך עלייך?"שאל הנער.
"אולי כן,ואולי לא,קודם ספרו לי מה שמותיכם."השיבה שרון.
"אני פיטר וזו גריי.פיטר וגריי ווקר."
שרון חייכה."קוראים לי שרון דטרויט."
"אבל על הדלת כתוב-"התחיל פיטר.
"תתעלם ממה שכתוב."אמרה במהירות."מאיפה באתם? לאן אתם הולכים?"
פיטר נאנח,ולאחר מכן צבט את גשר אפו."את מכירה את בית היתומים שנמצא שלושה רחובות מכאן?"
"בית היתומים של גולדי פרנקנשטיין ובל וילינגהם,כמובן.הם חברים טובים שלי.אתם משם?"
"כן,מהמרתף."המילה האחרונה של פיטר שרקה באזניה של שרון כאילו הייתה המילה שם של מפלצת.היא ידעה איזה מן אנשים יש במרתפים האלה.
"ומה אתם עושים…מחוץ למרתף?"
"ברחנו."גריי התנשפה.
"למה?"שרון שמרה על שלוותה בקלות רבה.
"את היית מוכנה שיכלאו אותך במרתף עם כותונת משוגעים!?"גריי התפרצה.
"ששש…בלי דיבורים כאלה כאן,כל נושא הבריאות הנפשית במשפחה הזאת קצת רעוע."
גריי ופיטר שתקו.
שרון נאנחה אנחה קטנטנה ואז דיברה שוב."אתם תחזרו לשם?"
"אין לנו לאן ללכת…את מתכוונת להתקשר לגולדי?"
"לא."השיבה ברצינות."היכנסו פנימה."
גריי ופיטר היססו רגע לפני שצעדו אל תוך הסלון.שרון הניחה את שפופרת הטלפון שהתכוונה להושיט לפיטר חזרה במקומה.
שרון עלתה במעלה המדרגות ודפקה על דלת חדרן של בנותיה,היא ידעה שהן ערות.
שרה קראה ספר בשקט ודניאלה האזינה למוזיקה באזניות שלה.
"בנות?"
הן הרימו את הראש מעיסוקיהן.אמן חייכה."יש לנו אורחים,שרה תני לי בבקשה אחת מהשמלות שלך.דניאלה,הוציאי בבקשה מהארון של אבא כמה מהבגדים שלו,והביאי את המספריים שלי,מהרו."
שתי הבנות צייתו בזריזות,והביאו לאמן ערמה של בגדים מקופלים ובראשם מספריים עשויים כסף.
שרון ירדה שוב למטה,והניחה את ערמת הבגדים לפני גריי ופיטר."תתלבשו,מהר."
גריי צייתה מיד אבל פיטר השתהה."למה שנעשה את זה?"שאל.
"בלי שאלות ילד,תתלבש."
לבסוף גם הוא ציית.
שרון הוציאה סיכות קטנות מכיסה והידקה את שיערה הארוך השחור של גריי בתסרוקת פומפדור מסובכת כמו שלה,לאחר מכן גזרה בזריזות את שיערו הארוך מדי של פיטר.היא טיטאה החוצה את שאריות השיער הגזורות.
"מה קרה כאן? מה עשית לנו?"שאלה גריי.
"אתם לא חוזרים לשם.אני אדאג לכם,אתם לא רשומים באף בית ספר חיצוני ויתומים,אף אחד לא יחפש אתכם."
"את לא רצינית."פיטר שילב את ידיו.
שרון פתחה את הדלת,רוח פרצים וגשם פרצו פנימה."רוצים לצאת לשם? בבקשה."
הם המתינו לרגע,ולבסוף הנדו בראשם לשלילה.
"מצוין,אז אתם נשארים.רגע מה אתם בכלל? אחים?"
"כן,הוא אחי הגדול."השיבה גריי.
"ברוכים הבאים למשפחת דטרויט ילדים."היא חייכה."אני מאוד שמחה לקבל אתכם."
פיטר וגריי הביטו אחד בשני והנהנו."ובכן,מכיוון שהשעה מאוחרת אין לי ארוחת ערב לתת לכם,אבל רק שתדעו,כלי הכסף נמצאים במטבח,אם תרצו אתם יכולים לקחת לעצמכם משהו מהמקרר באמצע הלילה,התכשיטים שלי נמצאים בקופסאות בחדר שלי והחדרים שלכם יהיו בקומה השלישית,אלווה אתכם."
שרון הלכה לישון רגועה באותו הלילה,למען האמת היא אפילו הרגישה שעשתה דבר טוב,וזה לא קרה הרבה זמן.
אבל איזו מן בעלת בית תספר לדיירים שלה איפה נמצאים הכלים היקרים והתכשיטים שלה? נוכחנו,כנראה,ששרון לא הייתה מהטיפוסים החשדנים ביותר.
פיטר שכב במיטה המוצעת היטב והביט בתקרה.שמונה עשרה שנים של עליבות בבית היתומים לא הפכו אותו לאדם אסיר תודה במיוחד,וודאי שלא חמש השנים האחרונות שבילה במרתף.
הכעס בכך שהוא ילד אחד מתוך שישים,סתם ילד אחד בקהל.והוא כעס על כך שאף אחד מעולם לא שם לב.הוא היה חלק מהמערכת,מהסטטיסטיקה.חלק מרשימת ילדים,חסר חשיבות.
הוא זעם על העוני שלו,על המערכת ששמה אותו בשוליים,ועל כולם.
הוא זעם על הנחמדים כי ריחמו עליו,
ועל הרשעים כי התאכזרו אליו.הוא כעס על כך שהיה חסר אונים וחלש,על כך שלא הצליח להבריח את אחותו אפילו מחוץ לעיר.
הפיג'מה המכובסת והמריחה היטב כאילו צרבה בעורו,הוא כעס על כך שנשאר.
הוא התרומם מהמיטה והביט בחדר סביבו,היה לו קר והוא כפתר את הפיג'מה לפני שהתרומם,לאחר מכן יצא מן החדר וירד במדרגות.שתיים שתיים,הן אפילו לא חרקו.
הוא נאנח בכעס כשנכנס לחדר השינה של שרון.היא ישנה בשלווה גמורה,מחבקת אל חיקה את שמיכת הפוך.לחייה נמעכו אל הבד ושיערה השחור התערבב בפרוותה הארוכה של החתולה שלה,קורדליה.רחמיו של פיטר נכמרו לרגע,אבל הוא לא היה יכול לעשות דבר מלבד זה.
לא,הוא לעולם לא היה פוגע בה.הוא ניגש אל קופסת התכשיטים ופתח אותה.שרון רעדה בשנתה אך לא התעוררה.הוא העביר את ידיו על כל הזהב.לאחר מכן הכניס את כיסיו שרשראות,טבעות וצמידים,כמעט כל דבר שראה.
"גריי…"הוא טלטל את אחותו.
היא פקחה את עיניה הכהות."מה קרה…?"
"קומי."פקד.גריי צייתה לאחיה מיד,ובתוך רגע ירדו שניהם למטבח.
"הכיסים שלך."פיטר הכניס אל תוך כיסיה של גריי כלי כסף שדקרו ברגליה,והכבידו עליה."מסתלקים מפה,הבנת?"
"אבל…פיטר…היא הכניסה אותנו,אי אפשר לגנוב ככה ולהסתלק.היא תתקשר למשטרה,ייקחו אותנו חזרה…הם…"
"מספיק!"הוא חסם את פיה בכף ידו וניסה לא להרים את קולו."זוכרת מה הבטחת לי? תמיד לציית.היא לא תועיל לנו בדבר,רק תכלא אותנו.עם הכסף והתכשיטים האלה נוכל להתחיל בחיים חדשים.רק אני ואת,בלי אמא שתכפה עלינו שום דבר.תוכלי לקנות את כל הספרים בעולם.אני אקנה לך משקפיים גריי,משקפיים,זוכרת?"
היא הרכינה את ראשה והתלבטה רגע ארוך.היא נתנה לו את ידה."בסדר פיטר…אני באה איתך."
פיטר וגריי רצו ברחובות הגשומים עדיין,בשעת לילה מאוחרת מדי,וניסו לא למעוד וליפול אל הבוץ.
"למה אנחנו רצים?"שאלה גריי.
"אנחנו גנבים גריי."
"אבל גנבים זה רע,גנבים זה-"
"שקט גריי!"
גריי שתקה והמשיכה לרוץ.
אור חזק,וגריי הסתנוורה וחדלה לרוץ,היא קפאה במקומה.
"גריי!"כעס פיטר.זו הייתה ניידת משטרה,וגריי לא יכלה להזיז את רגליה.היא רצתה לברוח,אבל לא הצליחה לזוז."גריי!"צעק פיטר שוב.
"היי ילדים!"השוטר שיצא מן הניידת היה גבוה,מאיים,ועיניו הירוקות האירו בחשכה.
זה היה מאוחר מדי בשביל פיטר לברוח,הוא ראה אותם.
הוא הניח את כף ידו,החמימה למגע,על כתפה הרועדת של גריי."ילדה קטנה…מה את עושה כאן?"
"הוא…אחי…"גמגמה גריי.פיטר ניגש אל השוטר וניסה לומר משהו."מ…מי אתה?"
"אתם יכולים לקרוא לי ג'יידן."הוא חייך.
גריי ופיטר זזו באי נוחות לפני ג'יידן ולא ידעו מה לומר.פיטר הקפיץ את רגלו בעצבנות,ולאחר מכן נפלה טבעת זהב מכיסו.ג'יידן,שהיה במצב רוח טוב,התכופף כדי להרים אותה בשבילו.אבל לרוע מזלו של פיטר,הוא בחר להפיל את הטבעת הגרועה בעולם.טבעת הנישואים של ג'יידן ושרון,שג'יידן הכיר כמו את כף ידו."מה זה?"מצב רוחו הטוב נמחה ברגע.
שני הילדים שתקו.
"ענו לי מה זה!"קולו של ג'יידן התגבר בבת אחת.הוא הצליח לשכוח ברגע אחד את כל שנות האיבה והכעס על שרון,כשחשב על כך שגנבו ממנה משהו,שעשו לה עוול.
"למה אתם לא מדברים? אם לא עשיתם דבר אין לכם סיבה לשתוק.מה זה? ענו לי! האם נכנסתם לבית שלה? האם לקחתם את הטבעת שלנו?!"הוא טלטל את פיטר בכעס.
לאחר שלא קיבל תשובה,גרר את פיטר וגריי לתוך הניידת והתניע אותה שוב.
שרון שנאה להתעורר באמצע הלילה,אבל הלומת הדפיקות על הדלת העירו אותה,היא כפתרה היטב את הפיג'מה שלה וניגשה לפתוח אותה.היא כיווצה את עיניה בהפתעה."מה קורה כאן ג'יידן? מה הם עושים כאן?"היא סידרה שוב את כותונת הלילה על החזה שלה.
"תסתכלי שרון."הוא גרר את שני הילדים אל השולחן והוציא מכיסיהם את כל תכולתם,תכשיטי זהב וכלי כסף.שרון הביטה רגע אחד בתכשיטים ורגע אחד בילדים ולאחר מכן בג'יידן.
"שרון?"שאל ג'יידן.
היא הביטה בו."כן?"
"איך כל זה הגיע אליהם?"
"היא נתנה לנו לישון כאן ו-"התחילה גריי.
"שקט!"השתיק ג'יידן."האם הם לא גנבו את כל זה? שרון,את הכנסת אותם לבית שלך וגילית להם איפה כל הדברים היקרים? הם שדדו אותך נכון?"
שרון חייכה."ג'יידן…זה לא מה שאתה חושב.הם לא גנבו את זה,הם קיבלו את הדברים האלה במתנה."
שלושת האנשים הביטו בשרון,משתאים.
"מ…מה?"גמגם ג'יידן.
"הם קיבלו ממני מתנה להמשך הדרך ופשוט מיהרו,נכון? אני יודעת שכן.אל תדאג ג'יידן אני משתלטת כאן על הכל."היא צחקקה.
ג'יידן נאנח בהקלה."רגע,"קפא פתאום."מה עשתה טבעת הנישואים שלנו בין המתנות? את…וויתרת עליה?"פניו התקדרו פתאום,למרות שניסה להעמיד פנים שלא אכפת לו.
"מובן שלא,אני חושבת שהיא פשוט נפלה אל תוך מה שכן נתתי.אבל תודה ג'יידן."היא ליטפה את לחיו."זה בסדר אתה יכול לחזור הביתה אל ג'ואן עכשיו."היא חייכה.
"את בטוחה? את לא צריכה עזרה?"האישה הקשה שהכיר נראתה לו פתאום פגיעה מאוד,הוא ראה את זה בעיניים שלה,העיניים הם הדבר היחיד שלא תוכלו להסתיר.
היא חשבה לרגע ואז הנהנה,"אני בסדר.אתה יכול ללכת."היא שוב חייכה והביטה בעיניו הירוקות.
"להתראות שרון,להתראות ילדים."ג'יידן יצא מהבית חזרה אל המכונית שלו.
פיטר וגריי עמדו נכלמים מול שרון בזמן שהביטה בהם בעיניה הכחולות וחייכה חיוך של הנאה עצמית,עמדת השליטה,הכוח,הייתה חביבה עליה.לראות אנשים מתפתלים היה התחביב שלה.היא ידעה שיכלה לזרוק אותם לרחוב בזה הרגע.אבל היא שתקה,היא לא אמרה שוב דבר מרושע או ציני כמו תמיד.רק שלחה את ידה אל פיטר והרימה את סנטרו בציפורנה הארוכה.שפתיה אמרו,ללא מילים,"סלחתי".
היא ניגשה אל השולחן והביטה בתכשיטים ובכלי הכסף שחזרו אליה.
לאחר מכן לקחה את הטבעת היפה ביותר שלה,מלבד טבעת הנישואים,וענדה אותה על אצבעה של גריי.
"אתם יודעים ילדים,אני לא אישה מאמינה,אני לא אוכל לטעון שכן.אבל אני כן מאמינה בהזדמנות שניה,'לכל קדוש יש עבר,ולכל חוטא יש עתיד'."היא חייכה."אתם יכולים להישאר כאן,איתי,כמו שהבטחתי.או להמשיך להתקדם,עם כמה כסף שתרצו בשביל חיים חדשים.אני אסלח."
פיטר חשב לרגע,חוכך בדעתו."אני מצטער גבירתי…לא נוכל להישאר."
שרון הנהנה בהבנה,היא הייתה רגילה לכך שאנשים עוזבים.זה היה ברור שיעזבו.היא ליטפה את סנטרה של גריי בחיבה."חזרו לבקר,אם תהיו כאן."
באותו לילה שרון ישבה לבדה עם כוס וויסקי,היא בכתה,ואפילו לא ידעה למה.