'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 3

פרק 3

נכנסתי לחדר אוכל,מחפשת בעיניי את מיקה,היא ישבה עם רוי.
"היי" התיישבתי ליד רוי,הייתי מבואסת ורציתי פשוט להיכנס למיטה ולא לצאת.
"מה קרה עם המפקד היקר שלנו?" שאלה,הסתכלתי עליה
"הוא לא מוכן לבטל לי את השבת" בלעתי את רוקי בעצבנות,
"חתיכת בן זונה!" סיננה בכעס,נאנחתי בייאוש והתחלתי לאכול.
"אל תתבאסי" רוי חייך חיוך קטן והניח את ידו סביב כתפיי "אם את רוצה אני אשאר איתך השבת" אמר,
צחקתי מעט,הוא מקסים נורא.
"זה בסדר,אתה לא צריך" חייכתי,הוא הסתכל עליי
"את בטוחה?" שאל ואני הנהנתי לחיוב,מחבקת אותו
"כל החיילים לכאן" המפקדים נעמדו בכניסה לחדר אוכל,כולם קמו והתחילו ללכת אחריהם.
"כמו שכולכם יודעים,מחר יום חמישי.זה היום שבו אתם חוזרים הבייתה למשפחות ולחברים" המפקד התחיל לדבר,כולם הביטו בו מחויכים
"אנחנו רוצים להבהיר לכם דבר חשוב מאוד.אתם בשום אופן לא נוסעים בטרמפים ובמיוחד לא עם אדם זר" אמר במבט מעט מאיים והרים את קולו.
"ברור לכולם?" צעק
"כן המפקד!" כולם צעקו פה אחד והוא חייך חיוך קטן ומרוצה,
"משוחררים" אמר והלך עם המפקדת מן המקום במהירות.כולם חייכו באושר גורמים לי להביט בהם בקנאה,
אני לא מאמינה שכולם הולכים למשפחות שלהם ורק אני נשארת במקום המגעיל הזה לבד,זה פשוט לא צודק.
**********************************
"אוצר" שמעתי חלושות את קולה של מיקה ופתחתי את עיניי בעייפות,היא הסתכלה עליי בחיוך קטן
"מצטערת שהערתי אותך,פשוט לא רציתי ללכת בלי להיפרד ממך" אמרה בשקט,חייכתי וחיבקתי אותה
"זה בסדר,את יכולה ללכת" אמרתי בשקט והיא הנהנה,קמה ממיטתי ולוקחת את תיקה הגדול מהריצפה,
"ביי" מלמלה ויצאה מהחדר,נשארתי להביט בדלת שנסגרה בעצב..כל כך רציתי ללכת מפה.
נכנסתי להתקלח,מורידה ממני את כל השבוע המגעיל הזה.
הפלאפון שלי צלצל,תמונה של אימי הופיעה על הצג.עניתי לשיחה
"מתוקה שלי,מתיי את באה?" שאלה,שתקתי כמה רגעים
"אמא אני לא באה" קולי רעד,
"למה?קרה לך משהו?" שאלה בדאגה
"לא הכל בסדר,פשוט המפקד שלי השאיר אותי שבת" הסברתי,
"את פחות משבוע שם,איך הספקת?" שאלה בנימה כעוסה
"אמא אל תדאגי זה לא יקרה שוב" הרגעתי אותה
"את תבואי להזכרה של אבא יום ראשון?" שאלה לפתע אחרי שתיקה קצרה,שכחתי לדבר עם המפקד.
"אני צריכה לדבר עם המפקד שלי" מלמלתי ויצאתי מהחדר "אני ידבר איתך" הוספתי
"ביי אהובה שלי" אמרה,ניתקתי את השיחה והתקדמתי לכיוון משרדו.
דפקתי חלושות על הדלת ופתחתי אותה בזהירות,נכנסת
"שיטרית?מה קרה עכשיו?" המפקד הסתכל עליי בבלבול,נאנחתי בכבדות
"המפקד אני צריכה ממך אישור יציאה יום ראשון" ביקשתי בקול מעט מהסס
"יש סיבה כלשהי?" שאל בהתעניינות והנהנתי,
"יש הזכרה לאבא שלי ואמא שלי לחוצה שאני יבוא" הסברתי "אני יחזור בצהריים" הוספתי במהירות,
הוא הסתכל עליי כמה שניות בשקט וקם מכיסאו,נעמד מולי
"אני מבין" מלמל "בסדר,אני אתן לך אישור.תבואי אליי יום ראשון בבוקר" אמר לבסוף
"תודה המפקד" הודתי לו,הוא חייך חיוך סגור
"את משוחררת" אמר,הנהנתי ויצאתי ממשרדו בשקט.
************************************************
הערב ירד,הסתובבתי בבסיס בכבדות.רגליי החלו לכאוב והתיישבתי על אחד הספסלים.
'לילה טוב יפה שלי' מיקה שלחה לי הודעה,חייכתי חיוך קטן.היא בנאדם מדהים.
'לילה טוב' שלחתי לה בחזרה וכיביתי את הפלאפון.
מחשבות על אבא שלי התחילו להציף אותי והדמעות גם הן.יום ראשון זה ההזכרה שלו,כבר עברה שנה מאז וזה עדיין בלתי נתפס. התאריך הכי נורא בחיי.אני כל כך שונאת את היום הזה.
"שיטרית" שמעתי קול קורא לי,ראיתי את המפקד מתקדם לכיווני וקמתי במהירות מהספסל,מנגבת את הדמעות הבוגדניות שיצאו מעיניי.
"המפקד" אמרתי בשקט "קרה משהו?" שאלתי והוא הניד בראשו לשלילה,
"למה לא היית בארוחת ערב?חשבתי שקרה לך משהו או שאולי ברחת" הסביר,הסתכלתי עליו,עיניו הירוקות נראו פתאום שחורות בחושך ששרר מסביב.
"כמו שאתה רואה לא ברחתי ואני בסדר,פשוט לא הייתי רעבה המפקד" אמרתי ועקפתי אותו מתכוונת ללכת אבל הוא תפס בזרועי,
"את בסדר?" הסתכל עליי במבט שואל,
"המפקד זה לא באמת מעניין אותך אז בשביל מה אתה מנסה?" גיכחתי בזלזול,
"את באמת חושבת שלא מעניין אותי מה קורה לחיילים שלי?" שאל והוריד את ידו ממני
"תגיד לי אתה המפקד" אמרתי בשקט,הוא נאנח בכבדות
"את לא צריכה לקרוא לי המפקד עכשיו,תקראי לי רפאל" אמר "וכן שיטרית,ברור שאכפת לי מהחיילים שלי" חייך,
"למה אתה נשארת בבסיס המפ..רפאל?" שאלתי בהתעניינות,הוא התיישב על הספסל ואני התיישבתי לידו
"יש לי מלא עבודה" אמר בפשטות ומשך בכתפיו,הנהנתי בהבנה.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל אחרי מספר רגעים של שקט
"מה?" שאלתי והפנתי את מבטי אליו שוב
"מה קרה לאבא שלך?" שאל בזהירות,
"הוא נהרג בצוק איתן,אני בחיים לא ישכח את היום הנורא הזה" אמרתי כמעט בלחש,הדמעות חזרו לעיניי והרטיבו את לחיי,
"הוא היה בדרך הבייתה והוא נהרג בגלל החלאות האלה" מלמלתי בבכי.
אני מתגעגעת אליו,לחיוך שלו,למבט האוהב שלו,לחיבוק החם שלו,לעיניו הבהירות והיפות,להכל.
"אני מצטער" מלמל ותפס בכתפי "לא הייתי צריך לפתוח את זה" התנצל,הנדתי בראשי לשלילה
"זה בסדר המפקד" חייכתי חיוך סגור והוא מחה את דמעותיי בעזרת אגודלו.
"רפאל" חייך,גיחכתי מעט.
"טוב שיטרית,תלכי לישון כבר מאוחר" אמר,קמתי מהספסל
"לילה טוב" לחשתי והלכתי באיטיות לכיוון המגורים.