מבוך האשליות- פרק 28

"אז אתה נותן לי להישאר?" ניקולאי שאל את השאלה הברורה מאליו בשביל ג'יימס. שניהם ידעו שזה יגיע בסופו של דבר, וג'יימס ידע שניקולאי ינצל את דניאל בשביל ההסכמה שלו, שהייתה באה בלי היסוס.
"בסדר." ג'יימס הסכים. "בתנאי אחד."
"כל דבר, מאסטר." ניקולאי קד קידה בשטויות לא רצינית ומכוונת, וג'יימס גלגל את עיניו באנחה, כי לא ציפה למשהו אחר.
"אתה לא עושה שטויות, ואתה לא מסתבך בצרות." ג'יימס ציווה. "זה ברור?"
"ברור כשמש אחרי ערביים." ניקולאי חייך וסיים את שיחתם. הוא פנה אל דניאל בקולות תרועה כשהודיע להם שהם נשארים, וג'יימס שם לב מרחוק כמה סקיי שמחה. היא צחקה, וזה היה מוזר בשבילו. כבר הרבה זמן שהוא לא ראה מישהו מחייך מסיבה אמתית בשביל עצמו.
ברור, גם לו יצא לחייך ולצחוק מדי פעם, אבל זה לא הרגיש לו אמיתי במיוחד. הוא תמיד שמח כשמשימה הצליחה, אבל הרגיש תקוע מאיזושהי בחינה.
הוא נזכר במה שניקולאי אמר לו בלילה שעזב. הוא צדק. ג'יימס לא שבר אף כלל במאבק הצודק שלו, והאמת, שזה רק גרע מהשינוי שהצליח לעשות. אולי באמת הגיע הזמן לעקוף את הכללים. אולי הגיע הזמן לוותר על קידוש המעשים.

אלי הלכה לפי תיאור המקום שנואה נתן לה, שם ספינתו אמורה להיות.
היא חיה במבוך מספיק זמן בשביל לדעת איפה קרחת יער יבשה יכולה להיות, עד שלא היה לה ספק איפה הספינה נמצאת. לנואה היה יותר ספק בקשר אליה, ועוד יותר בקשר לתוכנית שלה.
הוא מעולם לא שמע על הדוכסית, לא האמין שהיא תעזור גם אם היא יודעת משהו, והאמת, כמעט וויתר בקשר לחיפוש. אולם בכל פעם שהסתכל מחדש על אלי הוא נזכר באח שלה, ואז נזכר בזמן הארוך בו היא מחפשת אותו ולא מתייאשת, ואז, שוב, עבר למחשבה על אשתו, ועל כך שאם ייוותר, היא בחיים לא תסלח לו, ותתחרט שבכלל הרגישה כלפיו משהו, וכל מה שחשוב לו יאבד לו. הוא לא אהב לחשוב על כך שהיא חשובה יותר מהצוות שלו ומ"כוכב הצפון", אבל הוא הרגיש ככה. ככל שחשב על זה יותר, וככל ששהה במקום הזה יותר זמן, הוא תהה האם יחזור לשוט בים, האם יחזור להיות קפטן. הוא לא ידע, אבל ההרגשה שלו השתפרה. הוא קבע כאן ועכשיו, שברגע שימצא את אשתו שוב, הוא כבר ידע מה לעשות ויחליט באותו הרגע.
"אמרתי, או לא אמרתי?" אלי אמרה וגרמה לו להרים את ראשו. הוא לא האמין למראה עיניו. היא צדקה. מלמעלה הניחה עליהם צל ספינת "כוכב הצפון", שלמה אך רעועה, כשבטנה טחובה באדמה וסיפונה ישר כגזע עץ ברוש. "בוא." היא אמרה וטיפסה על סולם החבלים שנתפס ממנה.
נואה שקל האם לעלות. מה אם האוצרות שלו כבר לא שם? מה אם מישהו בזז את הספינה בנטושה בזמן שבזבז? מה אם כל מה שאסף לא יניב שום תוצאה?
אלי קראה אליו מלמעלה וגדעה את מחשבותיו. הוא עלה אחריה בסולם ועדיין תהה מה יהיה.
"איפה שמת את האוצר?" היא שאלה.
"בבטן הספינה." אמר. "אבל-" אלי כבר הספיקה לפתוח את דלת רצפת הסיפון ולהיכנס אליה, עוד לפני שהספיק לומר לה מה הוא חושב.
"בוא!" היא קראה בקול עמום מהחדר. הוא נכנס אחריה ולא ידע למה לצפות.
היא ישבה על הרצפה ומולה ניצבה תיבת עץ. הוא התקרב אליה והסתכל על המאורע מלמעלה, בעוד היא פתחה את מכסה התיבה בסקרנות.
חיוך עלה על פני שניהם.
מטבעות, שרשראות, טבעות, יהלומים- מה לא. האוצר באמת קיים ובאמת ניצב שם, ולא זז, כאילו חיכה שקפטן נואה ג'ונס יחזור בשבילו.
"עכשיו אתה יודע מה עושים." אלי אמרה לו.
"מה?" הוא שאל בסקרנות.
"הולכים לנשף של הדוכסית." היא חייכה והציגה לפניו מטבע זהב יחיד מתוך האוצר המרהיב. נואה כבר החל לדמיין בראשו מה יעשו שם. "הדוכסית" אומר עושר ונימוס, שני דברים שלא מאפיינים אותו, והוא עלול לפשל, ובגדול. פניה של אשתו שוב עלו בזיכרונותיו, והוא קבע שוב, דבר נוסף- אם זה מה שיסייע לו למצוא אותה, הוא יסכים לכל עסקה מפוקפקת שם, וילך אחרי אלי, המבינה, עד שימצא אותה.

החשכה עלתה על המחנה וכולם הלכו לישון, כולם חוץ מג'יימס.
הוא נשאר לשמור, עד שמישהו אחר יחליף אותו. הוא שמע צעדים שהתקרבו מאחוריו. הוא לא סובב את מבטו, אך חיכה שמי שזה לא יהיה, יגיע וידבר איתו, כפי שהוא בוודאי מעוניין לעשות.
"היי." זו הייתה דניאל שהתיישבה על ידו. "אני מצטערת שבאנו ככה."
"את לא צריכה להצטער על כלום." אמר לה בטון מתכוון. "אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה." הוא פנה אליה, והיא הקשיבה, מסמנת לו שהוא מוזמן לעשות זאת. "למה שיקרתם כשאמרתם שמי שמת על ידי המלכה היה אחיך הקטן?"
דניאל כיווצה את גבותיה בבלבול. "על מה אתה מדבר?" היא שאלה. "מעולם לא אמרתי שיש לי אח קטן שמת." היא השפילה את ראשה ונאנחה בעצב מהזיכרון.
"חבר שלך אמר שכן." אמר.
"חבר שלי אמר הרבה דברים." ענתה. "זה לא אומר שכולם נכונים."
"הוא שיקר בקשר לעוד משהו?" שאל ג'יימס, משתדל להישמע מתעניין ומודאג, מאשר חטטן.
"בהרבה דברים." השיבה. "כמו שהמלכה לא הרגה אותו."
"אז מי כן?"
"זה לא משנה." השיבה מיד, מתעלמת מהרצון שלה להגיד שפתאום היא לא בטוחה בכך.
מתוך האוויר של הלילה החשוך מקור אור קט הגיח ופנה להתעופף אליה. היא התבלבלה שוב, והופתעה לראות גחלילית גדולה שמגיעה אליה. היא לא זזה, אבל מסיבה מסוימת, הגישה את ידה הפרוסה קדימה, וקיבלה את המסר שנתנה לה הגחלילית.
פתק קטן שגרם לה לחשוש ולחייך, לקום על רגליה, ולפנות הרחק מהמחנה.
"לאן את הולכת?" ג'יימס שאל אותה בדאגה.
"אתה לא צריך לדאוג, אני אחזור עוד מעט." היא קראה. "פשוט, אל תדאג."