מורדת בגלגלים-פרק 24

"אתה עדיין חייב לי סיפור." וויל טס לניו יורק לבקר קרובי משפחה וחזר רק בתחילת פברואר. אני לא שכחתי את העסקה שלנו.
"אני רוצה לחתום על עסקה חדשה" הוא אמר לי. "את תספרי לי על אבא שלך ורק אז אני אספר על אימא שלי."
"זה לא הוגן! אני סיפרתי לך על התאונה!" אמרתי בכעס.
"אז אני מבטל את העסקה הקודמת." הוא אמר בפשטות.
"שקט בכיתה!" צעק המורה.
"אתה לא יכולה לבטל ככה עסקאות!" לחשתי לוויל.
"אני לא אספר אם את לא תספרי." הוא לחש לי בחזרה.
"אז אני לא רוצה לשמוע." משכתי בכתפיי.
וויל צחק. "כן, בטח." המורה שוב השתיקה אותנו.
בסוף נכנעתי וסיפרתי לו הכל. מהפגישה הראשונה שלהם, על סט בו אימא הצטלמה ואבא שלי צילם, לגירושים, ועד להופעה הפתאומית שלו.
"מסובך אצלכם בממלכת שפרד." הוא אמר כשגמרתי לספר לו, מה שלקח יותר מידיי זמן בגלל השתקותיו של המורה.
"עכשיו תורך."
"בסדר, בסדר, אני מספר." הוא אמר, בדיוק כשנשמע הצלצול. ריצה. אבל וויל לא קם או התחמק. הוא נשאר לשבת והתחיל לספר. "קודם כל, אשלי היא לא האימא הביולוגית שלי."
"מה?" קטעתי אותו. "אבל אתה תמיד אומר 'אימא שלי' "
"כי ברגע שאקרא לה אשלי? יתחילו לצוץ שאלות." נאלצתי להסכים איתו. "אימא שלי נפטרה ממחלה כשהייתי בן שבע." וויל בלע את רוקו, והעביר יד רועדת בשערו. "שנה אחר כך אבא שלי התחתן עם אשלי. בגיל שלוש עשרה היו כבר עוד שני אחים חורגים." למרות הרעד שראיתי, וויל אמר את זה בטון ברור מאליו.כאילו זה קורה כל הזמן.
"למה אתה כל כך לא אוהב אותה?"
"אימא שלי הייתה האדם הכי חשוב בחיים שלי. היא גידלה אותי. כשהיינו רק אבא שלי ואני, הוא זכר אותה. אבל כשאשלי נכנסה לבית שלנו, היא ניסתה למחוק את זכרונה של אימא שלי. כשהיא גילתה שהחבאתי מתחת לכרית את אלבום החתונה של ההורים שלי היא אמרה לי שהיא עוד תיפטר ממני. כמה ימים אחר כך היא אמרה לאבא שלי שהכיתי אותה ושצריך לשלוח אותי לפנימיה צבאית. שאלמד איך להתנהג. והוא הסכים איתה."
"אבל אתה לומד איתי בתיכון." אמרתי בשקט. כבר לא הרשיתי לעצמי להביט בפניו.
וויל נשם עמוק והמשיך. "גרנו אז בהרמוני. זו עיירה קטנה במינסוטה. בשנה שעברה אשלי החליטה שהיא רוצה להיות שחקנית, והיא שכנעה את אבא שלי לעבור לעיר. כשעברנו לכאן, אבא שלי החליט שהייתי בפנימיה מספיק זמן. כאילו הוא שם אותי בפינה, גמרתי לרצות את העונש שלי. והוא רשם אותי לתיכון.
אשלי נשמעה לי כמו השטן, אבל וייל הוא לא בחור דרמטי. זו כנראה אני הדרמטית. אבל לא העזתי להגיד כלום לוויל.
בחנתי אותו במבטי. לפי חישוב שלי, הוא היה בפנימיה הצבאית ההיא שבע שנים. הבחור הרזה הזה, שעואף את עצמו בסוודרים שגדולים עליו, היה במסגרת כזו שבע שנים?
"היית שם הרבה שנים," אמרתי לבסוף "ועדיין אתה מורד בכל מסגרת."
"צריך לפרוק, לא?" הוא חייך בשובבות עצובה. "בפנימיה היית צריך לרדת לחמישים בכל פעם שאיחרת."
"ואיך זה קשור לאוכל שהיא מכינה?" מאז היום הראשון ללימודים, כשנתתי לו את התפוח שלי, השאלה הזאת הייתה קבועה בראשי.
"אני מתרחק מהמשפחה שלי כמה שיותר. אני יוצא מוקדם מאוד בבוקר ומסתגר כל אחר הצהריים וערב בחדר שלי. אני לא עושה עם המשפחה שלי שום דבר." הוא שפשף את עיניו, שבהן ניצת ניצוץ דמעות. "הקרובים שביקרתי בניו יורק הם אחים של אימא שלי. אשלי לא מוכנה שאבא שלי ייפגש איתם. אז טסתי לבד."
"זה לא מפריע לאבא שלך?"
"הוא איש צבא. אשלי שכנעה אותו כבר מזמן שאני מתבגר מופרע. בזמנים הקצרים שהוא מגיע הבייתה הואנרק מביא לי כסף כשאני רוצה? אבל מתעלם ממני בשאר הזמן."
דלת הכיתה נפתחה וחלל החדר התמלא ברעש עשרים הנערים שנכנסו.
"המאמנת שיחררה אותנו מוקדם," אמר אחד הבנים כששאל אותו וויל. "אולי היא הייתה חולה, השתעלה הרבה."
אם המאמנת שיחררה כיתה לפני הצלצול, היא כנראה ממש חולה.
"מיה! בואי תראי!" צעקה נשמעה בכיתה. כל הבנות התגודדו סביב לוח המודעות.
"את חייבת להירשם!" אמרה קארין למיה.
הבטתי בוויל בשאלה, והוא גלגל אותי לקדמת הכיתה.
"כדאי לך לפרוש כבר עכשיו." אמרה לי בת שלא הספקתי לזהות. הרגשתי בעיטה בגלגל השמאלי.
"על מה היא מדברת?" שאלתי את וויל, שבגלל גובהו, הצליח לראות את לוח המודעות מרחוק.
פניו לבשו גוון חיוור פתאומי. "כדאי שתראי את זה." היה שמץ רחמים בקולו?
כשהצלחתי להגיע ללוח, העולם השתתק. היה כתוב שם שבגלל שבנות רבות נרשמו לתחרות העירונית ומספר המקומות מוגבל, יערכו בעל תיכון קדימונים בסוף אפריל, הבנות במקומות הראשונים יעלו לתחרות.
סף אפריל. עוד שלושה חודשים.
"אני לא אצליח." אמרתי בשקט. אבל וויל שמע אותי.
"יש לך שלושה חודשים." הוא אמר בעידוד מזוייף. "את תצליחי."
"אני עדיין בכיסא גלגלים, אם פספסת." אמרתי בכעס. כבר עמדתי להשלים עם גורלי בכיסא בגלגלים.
"שלושה חודשים זה המון זמן." פסק וויל.
"במקרה שלי, זה לא מספיק."