מוחלפות פרק 1(חלק ב׳)

״אז את ליין אדמאס החדשה?״ שאלה אותי האישה עם השיער המאפיר.
״לא,״ אמרתי תוך כדי לעיסת מסטיק ״אני ה-ליין אדמאס.״
״אוקיי, העלמה ׳ה-׳ליין אדמאס,״ אמרה בחיוך מזויף תוך כדי שהעובדים שלי פרקו את המזוודות והחפצים שלי. ״אני גברת פלדמר, והעוזרת שפה תיקח אותך לחדרך החדש. אני מצפה שברגע שהחדר מסודר כל הפמליה הזאת עוזבת.״ היא הסתובבה והלכה למקום אחר.
״א מה ני אמורה לעשות עכשיו?״ שאלתי את העוזרת שליוותה אותי לאחר שכל החדר היה מסודר והעוזרים, או ׳הפמליה׳ כפי שכינתה אותם ׳גברת פלדמר׳, עזבו. ״יש במקום הזה Wi-Fi בכלל?!״
״רק כשחדר המחשבים פתוח גברתי, ועכשיו הוא נעול.״ ענתה ״ובעיקרון גם כל החדרים אמורים להיות נעולים.״
״אוקיי״ התיישבתי על המיטה החדשה, וההקרבה פחות נוחה, שלי והוצאתי את האייפון. ״מה?״ שאלתי כשראיתי שהיא לא עוזבת.
״כל החדרים נעולים, משמע שאת צריכה לצאת מהחדר ולהסתובב עד שהשיעור בבית ספר נגמר ולהכניס לזה שאחרי הצלצול.״
״ואת לא חושבת שאני אשכרה יעשה את זה, נכון?״ נעמדתי בהפגנתיות. טעות חמורה. לפני ששמתי לב ידיה דחפו אותי אל הדלת ונעלו אותי בחוץ. ״יום טוב.״ אמרה העוזרת והלכה.
״לכי לעזאזל חתיכת חרא!״ צעקתי אחריה ובעטתי בקיר בעצבים ״לכו כולכם לעזאזל…״ התיישבתי על הרצפה מיואשת.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם תובעת בעצבים או את כמות המסטיקים שחיסלתי אבל כשהגיע הצלצול של ההפסקה ההרגשה שלי לא השתפרה.
״היי״ אמר מישהו מעליי.
הרמתי מבט. בן. שנה מעליי בערך, אולי בגילי.  שיער חום ועיניים בצבע חום שוקולד. היה לו עור שזוף, אבל לא יותר מדי, מעל הגוף החטוב שלו. הייתי נותנת לו לפחות חתיך.
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי אותו בעצבים. בכל מצב אחר הייתי מתחילה איתו, אבל היום הוא לא היום שלי.
״האמת,״ הוא התיישב לידי ״חשבתי שאם אני יהיה נחמד אלייך תתני לי מסטיק.״
״קח.״ הטחתי בו חבילה שלמה.
״זה די היה בצחוק,״ אמר ולקח לעצמו מסטיק ״אבל תודה.״
״אז למה התיישבת פה באמת?״ שאלתי אחרי שתיקה קצרה.
״אני עצבני, את נראית עצבנית״ משך בכתפיו ״חשבתי שיעזור לנו להתעצבן יחד.״
״וזה המצב רוח העצבני שלך?״ הרמתי גבה.
הוא צחק, ״צודקת, אני לא עצבני. רק מדוכא.״
״למה?״ שאלתי תוך לעיסת מסטיק חדש.
״סתם, הייתה כאן איזו ילדה. עזבה.״ אמר ״היום למען האמת.״
״ומה? יצאתם כאילו?״
״לא,״ הוא מיהר להגיד אבל נהיה שקט לכמה שניות אחרי זה ״היינו סוג של חברים. ירדנו אחד על השני כל הזמן, צחקנו. ו…טוב, היא עזבה. בלי להפרד. שמעתי את זה מחבר שלי. אפילו לא אמרה לי.״ הוא חייך חיוך עצוב.
״חרא.״ אמרתי ״בשבילך, כאילו. בשבילה זה מצוין שהיא עזבה את המקום הזה.״
״היום הראשון שלך כאן, אה?״
״כן, והייתי שמחה שגם האחרון.״ אמרתי ״כאילו, מה הקטע של המקום הזה?״
״זה המקום שאליו האנשים ההרבה כסף שולחים את הילדים הלא רצויים שלהם.״ הסביר לי.
״אתה מתכוון המקום שאליו שולחים האנשים העשירים במקרה הזה ׳אופס בגדתי בבן/בת זוג שלי ויש לי מזה תינוק, בוא נשלח אותו לבית אומנה כלשהו אבל כדי שלא יהיו לי רגשות אשם זה יהיה בית אומנה מיוחס׳, כי בלי להעליב, זה מה שזה נשמע.״
הוא צחק ״אני מניח שאפשר להגדיר את זה גם ככה.״
״יש לך חיוך יפה.״ אמרתי לו.
״הייתי אומר את זה גם לך אבל, את מבינה, לא ראיתי אותך עדיין מחייכת״ אמר.
״בעיה.״ עניתי לו.
ואז נשמע הצלצול.
״טוב, אני מניח שצריך לחזור לכיתה.״ הוא נעמד והושיט לי יד. ״לאן את הולכת?״
״לא יודעת, לא אכפת.״ נעמדתי וניקיתי כתמי אבק בלתי נראים מעל הבגדים שלי.
״בואי נעשה הסכם,״ אמר ״את תחייכי ואני יעזור לך למצוא איפה את אמורה להיות.״
חייכתי חיוך קטן ומאולץ.
״בחייך, זה לא נחשב חיוך!״ גער בי.
״אוקיי, אוקיי…״ חייכתי באמת.
״יופי, עכשיו אני יכולה להגיד לך שיש לך חיוך יפה״ אמר.
״תודה.״ חייכתי אליו.
״דרך אגב,״ אמר לי תוך כדי הליכה, ״קוראים לי אדם.״