פרקר וסוארז (קטע על דמויות מהספר שלי)

(הקטע הזה בהשראת הסדרה "ריזולי ואיילס", סתם כי רציתי לכתוב משהו כזה, וההמשך יהיה בז'אנר הסדרה, זאת אומרת פשע ופעולה. אשמח לתגובות ^^)

מירה פרקר נכנסה בדלת בניין העירייה לאחר שקיבלה קריאה משונה להתייצב שם. שיערה הג'ינג'י היה אסוף בקוקו קופצני, היא לבשה בגדים שהתאימו לתקופת החורף העכשווית, והחזיקה כוס קרטון חמה של קפה בידה, ולגמה ממנו בעודה ממשיכה לסייר באולם הכניסה הגדול, תוהה לעצמה מה קורה ולא נהנית מהמצב במיוחד.
בחורה בגילה, בעלת שיער פזור בגוונים חומים, נועלת זוג נעליים עם עקבים גבוהים, ולובשת שמלה מהודרת על יתר המידה התקדמה אליה מאחור.
"מירה!" היא קראה והבהילה אותה כהוגן.
"מיה, השתגעת לגמרי, למה את צועקת?" מירה נזפה בה.
"אני לא צעקתי, זה הטון שלי." מיה חייכה מבלי להיעלב. "ולמה את כל כך עצבנית?"
"אני עצבנית כי עכשיו שלוש בלילה!" מירה הסבירה. "תסתכלי, אין פה אף אחד, המסדרונות חשוכים לגמרי, אפילו לוסי לא נמצאת כאן!"
"לא, לא, לוסי תמיד נמצאת כאן." מיה תיקנה אותה. "אני חושבת שהיא ישנה פה בלילה." היא הוסיפה בלחישה שהלחיצה את מירה וגרמה לה לפעור את עיניה בחשש.
"אני לא חושבת שאני מחבבת את המזכירה של אבא שלך." מירה אמרה בטון שקט. "מה את עושה כאן, בכל מקרה?"
"אפרופו אבא שלי, הוא הזמין לכאן גם אותי." השיבה.
"ולמה את לבושה כאילו ההזמנה הייתה לחתונה?" מירה שאלה עוד.
"בגלל שאני אוהבת להתגנדר, אפילו באמצע הלילה." מיה העבירה יד בשיערה. "ואני חשבתי שאת מכירה אותי. היי, זה קפה, אני צריכה אחד." היא חטפה את הכוס מידה של מירה ולגמה ארוכות ממנה, אך מיד ירקה את מה שבפיה לתוך הכוס.
"מיה!" מירה קראה.
"זה הקפה הכי מגעיל שטעמתי." מיה הסבירה בתחושת גועל.
"כי זה תה." מירה הסבירה.
"מי שם תה בכוס של קפה?"
"אני, כי אני לא אוהבת קפה."
"מי מחזיק כוסות של קפה אם הוא לא אוהב קפה?"
"אני, כי לא מייצרים כוסות לתה."
"נכון, כי תה שותים בספלים."
"מיה, השעה הזאת לא טובה בשבילך." מירה נאנחה בעדינות. "את לא ישנת בכלל, נכון?"
"ברור שכן."
מירה הסתכלה עליה במבט ספקן.
"אולי." מיה שינתה את תשובתה. "טוב, לא, לא ממש ישנתי. אבל זה רק בגלל שפשוט התרגשתי מדי." היא חייכה.
"מלהגיע לבניין העירייה בשלוש לפנות בוקר? אני מבינה מה מרגש בזה."
"לא זה." מיה השיבה לה בהתרגשות. "בגלל ההצעה שעומדים לתת לנו."
"הצעה? איזו הצעה?" שאלה. "למה אף אחד לא טרח לעדכן אותי?"
"בגלל שזאת- די סוג של הפתעה." מיה הודתה.
"מיה, כבר עברנו על זה, כשאומרים לך שמשהו הוא הפתעה, את לא אמורה לגלות אותו." מירה אמרה לה. "את זוכרת מה קרה ביום ההולדת של טנא?"
"בחייך, אם לא הייתי אומרת לו, הוא היה מת מהתקף לב, מסיבות כאלה זה דבר מאוד מסוכן."
"נכון, צודקת, הוא גם היה מחליק על הרצפה, פוגע בעמוד השדרה שלו ומת על המקום, וכל זה רק בגלל שצעקנו לו 'הפתעה'." מירה הייתה צינית.
"זה קורה, הדברים האלה." מיה גוננה על דעותיה.
"טוב, מה ההפתעה שאבא שלך תכנן לי בדיוק?" מירה ניגשה לעניין ההתחלתי מחדש. "אני מאוד מקווה שזה לא יהיה מטריד, כי אי אפשר לצפות ממנו לשום דבר."
"ששש, זאת הפתעה!" מיה מחאה כפיים בחיוך נרגש, ובאה לפתוח את דלת משרד ראש העיר אליה הגיעו בהליכתן בבניין.
מירה לא הצליחה לדעת מה כבר יכול לרגש את חברתה כל כך, שלא לדבר על זה שהיו חייבים לקרוא לה בשעה כזאת, כשהיא עדיין לא מרגישה ונראית במיטבה, בלי שמץ של מושג למה.
"אוי," היא מלמלה לעצמה. "מה אני אעשה עם משפחת סוארז והטריקים שלה?" היא נכנסה אל המשרד, והדלת נסגרה אחריה.