טיול במרכז אמריקה 20

קנקון
השדה בקנקון גועש מהמון אדם, שמתערבל אנה ואנה וציידי האדם, כמו פועלי אריזה בצידי המסוע שולפים קרבנות לחברות ההסעה שלהם. המחירים מופקעים, אפילו יחסית למקסיקו. כמעט מליון תיירים נוחתים על העיר הזו מדי שנה ואין סיבה שלא להתחיל את מלאכת הגז בעוד הצאן טריים והמומים. מי שמגיע במסגרת תעשיית הדילים הענקית משונע כעדר הבקר על קרבו וכרעיו באוטובוסים של חברת התיור הישר אל בית החליבה במלונות. נותרו הנוסעים העצמאיים, שמגיעים בכוחות עצמם וחושבים שינצחו את העולם. האוטובוסים העירוניים אינם מגיעים לשדה או לקרבתו, אלה, שתמורת חמישה פסו יביאו אותך לקצה הארץ וימתינו חצי שעה כדי לקחת אותך חזרה. אתה ומטענך לא תצאו מכאן תמורת פחות מעשרים דולר לנפש וגם זה בנסיבות של יובש קיצוני.
משלמים לדלפקניות ומצוידים בפיסת נייר יוצאים החוצה למצוא את הואן, שאמור לרצות אותנו, אבל אין זו אלה אגדה. כל נהג, שאך מעיף מבט ביעד על הפתקה שלנו מתרחק מאתנו כמו ממגיפה ומאחל אותנו לעמיתיו. הסיפור הוא, שמרבית התיירים מיועדים לרצועת מלונות הבילוי, שמתחילה למן הק\"מ השני או השלישי מהשדה ומתמשכת ברציפות עוד כ- 14 ק\"מ נוספים ורק אז הופכת לעיר קנקון עצמה. איזה נהג שיכול להרוויח את לחמו המופקע בהפלגה קצרה אל מלון פאר קרוב, כולל טיפ נדיב וירקרק, יוותר על טובת עצמו כדי ליטול אנשים לעיר, שמרוחקת 15 ק\"מ ועוד אל מלון חסכוני לתפרנים. חצי שעה אנחנו מדלגים ככה מואן לואן, שדוחים אותנו בקש ומפליגים להם ובכרסם מקבצי תיירים ורדרדים, בעוד אנחנו וקומץ מקומיים שחומי פנים מביטים אחריהם בעיניים כלות. מבושל כדבעי אני חוזר לדלפק ודורש את הכסף חזרה, שאם לא כן אני קורא לשוטר תיירות. הפקידה קצת נבהלת ומזמנת בכריזה את בעל הבית, שהוא לא בעל המוניות ולא בעל חברת מוניות, אלא בעל סמכות כלשהי שמעורב בזכיון על הדוכנים. יהיה בסדר הוא מבטיח ויחד יוצאים החוצה מזוינים בכוח אישיותו לעשות סדר בבלגן. בתוקפנות חביבה הוא מחזר אחר הנהגים שבשטח ומסביר לכל אחד בפרוטרוט, שהנה לקוח שרוצה את הכסף חזרה, תופעה שחייבת להישמע מפחידה אם זה הנשק שבו הוא מאיים. אבל כל נהג מתחמק הוא ותירוצו עמו. לבסוף ורק בכוחם של תחנונים משתכנע אחד מהם להקריב את עצמו למען בעל הבית.
עצה ליורשים, אם פניכם לעיר עצמה אל תקנו כרטיס בדלפקים של הואנים, שאז נתתם את עצמכם למשיסה כלקוח ביד עושקיו. בימי סוף שבוע של עונת נדידת העמים צאו לרחבה והתלבשו על מונית והתמקחו כטוב בעיניכם.
מלון סובראניס הוא אכסניית נוער חביבה על כביש די סואן ולמזלנו גילה הביאה עמה את האישור ששלחו לנו באינטרנט. הזמנו יום אחד כעת ויומיים בסוף החודש, חמישה ימים אח\"כ. המשימה האינטלקטואלית לתרגם את הזמנתנו לימי אירוח היתה כבדה מדי על צוות הפקידים ועל כן השמיטו את ההזמנה של היום. הבניין חדש והחדר נעים ונקי, גם אם לא גדול במיוחד. יורדים למסעדה של המלון לאכול צהריים ושוב נתקלים בסרבנות. מלצרית צעירה ונאה מתעלמת מנוכחותנו ומכרכרת סביב חבורת צעירים בריונים דוברי ספרדית ולא עוזרות לנו לא רמיזות ולא הנפת ידיים במשך רבע שעה. מצדי אני קם ועוזב לחפש מסעדה אחרת, אבל גילה ראתה סדין אדום. היא ניגשת לדלפק הקבלה ודורשת שיטפלו בסוררת. לבסוף אנחנו מקבלים לא בדיוק מה שהזמנו מבחורה אטומת מבט, שממש לא ברור לנו מה הסיפור שלה.
בפני עצמה, קנקון איננה אלא עיר מקסיקאית פושרת ועלובה, שמזלה שחק לה מיום שתעשיית הבילוי המערבית החליטה להתלבש על רצועת החוף הייחודית שממזרח לה ולהפוך אותה לפטה מורגנה של חלום הבילוי הימי האקזוטי, משהו בסגנון אילת של ישראל. מעט מזרחה לישוב פורצת לה אל תוך הים בזוית כמעט ישרה רצועת חוף צרה ברוחב של כחצי ק\"מ. לאחר דהרה של כשלושה ק\"מ שחצניים אל תוך הים היא מאבדת בטחון ואז שוברת בזוית חדה כלפי דרום ומתחילה להסוג באלכסון בישני אל החוף עד שהיא מתמזגת עמו כעשרה ק\"מ מדרום לעיר. בין לבין היא לוכדת לגונה רחבת מידות המצוידת בחיבור בודד אל הים. על רצועת קרקע צרה זו התלבשה תעשיית המלונאות ויצרה מעין מדינה בתוך מדינה. היכלות על גבי היכלות מפנים כתפיים מעוצבות להפליא אל הכביש הטבעתי, טובלים בירק מסוגנן ופיסול מגלומני ומציעים אלפי חדרים בתהלוכה שאין לה סוף. אילת שלנו היתה טובעת בים המבנים האלה מבלי שנודע כי באה אל קרבם. כל השמות המפורסמים חקוקים פה לא פעם ולא פעמיים וכל אחד בצע לעצמו פרוסת חוף פרטית של ים עבור הדיירים שלו ועושה את המירב כדי להשכיחם את העולם החיצוני. מצדו השני של הכביש, על חופי הלגונה צצו קניונים ומלכודות בילוי לבושים במיטב מחלצות הבניה המודרנית שמחפשים להשתתף אף הם בחגיגה.
אינך מודע לכמות התכולה האנושית הספונה במבנים האדירים הללו עד שתגיע לשדה התעופה ביום שבו היא משונעת חזרה, מרוקנת כיסים ושלוקת לחיים כדי לפנות מקום למחזור הבא. תורים ארוכים סותמים את חלל בית הנתיבות משעות הבוקר המוקדמות ומשתלשלים החוצה מבעד לדלתות. אוטובוסים נוהרים בלא הפסקה כשהם יוצקים עוד ועוד ערמות אדם לתוך המבנה העולה על גדותיו ומטוס אחר מטוס ממריאים בכבדות ליעדים בכל רחבי ארה\"ב וקנדה כדי לחזור יומיים אח\"כ עם מטענים חדשים של סחורת אדם. המראה מסביר בלי צורך במילים מדוע מסע הנדידה הזה קרוי תעשיית התיירות.
בקנקון מגיע לשיאו המאבק הבלתי פוסק ביני לבין גילה בנוגע לעתידה של קובה. קנקון היא נקודת יציאה מרכזית לקובה וכרטיס הלוך ושוב עולה בסביבות 250 דולר. למה גילה רוצה להגיע לשם? בגלל האוירה, כי תושבים מנגנים ברחובות, בגלל המכוניות הענתיקות משנות ה-50, בגלל שאנחנו כבר פה ויותר לא נבקר באזור הזה ובכלל. למה אני נלחם נגד? כי התושבים לא מנגנים ברחובות, זו ארץ מפגרת בכל תחומי החיים, כולל שירותי תיירות. מתיחסים לתייר כאל פושע מועד כבר בשדה התעופה, אין נופים מיוחדים, ההוצאה גדולה יחסית לתמורה ובכלל אני שונא טיולים שמספיקים לראות את כל העולם וגיסתו בשבועיים. אחד הספיחים של האכסניה שלנו מושכר לסוכן נסיעות וגילה מבקשת שיברר על תיור בן 4 ימים לקובה למרות התנגדותי הפסיבית. תוצאות נקבל כשנחזור בעוד חמישה ימים עם תום הסיור ביוקטאן. נחיה ונראה.