מורדת בגלגלים-פרק 23

אבא שלי חיכה לנו מחוץ למבנה בית החולים.
כשזיהתה אותו אימא היא‎ הרכיבה את משקפי השמש שלה ועברה על פניו בלי לומר דבר, ואני אחריה.
"קורניליה." קולו היה שבור. אימא עצרה את הליכתה והסתובבה אליו. "ניל, זה נגמר." היא אמרה.
לא רציתי להביט בהם וחיפשתי דבר אחר להסתכל עליו. בפינת הרחוב הופיע וויל.
"זה לא נגמר." אבא שלי ייצב את עמידתו, אבל אימא כבר סימנה לג'ון שיפתח את הדלת.
"אמרתי לך כבר בבוקר, ניל. לא יהיה משפט. תעזוב את זה."
"בבוקר?" שאלתי אותה.
וויל זיהה אותי.
"לא עכשיו ריילי. כנסי למכונית." אמרה לי אימא ואני לא התווכחתי. "ניל, אני יכולה להוציא צו הרחקה, אתה יודע את זה." אימא נכנסה גם היא ללימוזינה ונעלה את הדלת.
וויל התקרב לעברנו.
ג'ון הסיע אותנו משם. מהחלון הכהה ראיתי את וויל עוצר את הליכתו, מבולבל.
"אימא, על מה הוא דיבר? פגשת אותו בבוקר?"
"זה לא חשוב ריילי." היא ענתה ולא הוסיפה.
איך אבא ידע שנהיה שם? ומה קרה בבוקר?
ביני לבין אימא מעולם לא היו סודות. אבל בעצם, אני מעולם לא רותקתי לכיסא גלגלים. ואבא מעולם לא הופיע.
"אבא בא לסט שלך בבוקר?" שאלתי את אימא כשהגענו הביתה. אימא מיד הלכה לחדר שלה.
היא הניחה את התיק שלה על השידה, נשכה את שפתה ואז אמרה "ניל באמת בא היום אליי. הוא אמר שהוא פנה לעורך הדין שלו ושהוא עובד על התביעה."
"אבל איך נתנו לו להיכנס?" קטעתי אותה.
"הוא אמר שהוא בעלי." אימא אמרה בעצב. "אמרתי לו את האמת. שברגע שעורך הדין שלו יראה את מסמך הגירושין ולהבין שהתביעה שלו לא תהיה מספיק חזקה. הוא התעקש שזה יקרה ושהוא יזכה, ואני קראתי לאבטחה."
"ואני תמיד חשבתי שאת העקשנות קיבלתי ממך."
אימא צחקה במרירות "גם אני עקשנית, אבל אבא שלך פשוט לא יודע מתי לעצור."