שחור ולבן

דודי ישב במרפסת הקומה החמישית. נוף בנינים לבנים נפרש לאופק שלא נגמר. "מה דודי?" נשמע קול נמוך מאחוריו. דודי לא מיהר להסתובב."סתם" ענה באדישות ונתן לכובע החאקי לגלוש אל מיצחו. "מתחילים?" שאל הקול שהתגבש לגבר צנום בעל זקן חום קטן. "תתחיל" אמר דודי והסתובב לעבר לוח המשבצות השחורות- לבנות. הגבר הושיט את ידו לחייל לבן והזיז אותו מהשורה השנייה אל הרביעית. "רדוד מנשה" אמר דודי והזיז את הפרש השחור למשבצת שחורה צדדית. מנשה חייך בזדוניות והזיז חייל נוסף. "אתה לא יודע שהלבנים תמיד מנצחים?" שאל לאחר סיום מהלכו. דודי גילגל את עיניו החומות והזיז את המלכה הגבוהה לעבר המלך הלבן. "שח" אמר בהחלטיות. "גם בעולם האמיתי הלבנים שולטים" אמר מנשה והגן על מלכו בעזרת צריח לבן. "למשל השביתה שהייתה עכשיו ו…" "סתום מנשה, שחק" קטע אותו דודי בקרירות. מנשה הזיז את הרץ הלבן לעבר המלכה השחורה. "גם המשבצות פה, שחור ולבן שחור ולבן" המשיך בדיבוריו "העולם…" נאנח לבסוף והזיז חייל לבן בעזרת ידו הלבקנית. "יש לך מזל שאני חבר שלך ידידי השחרחר." אמר בגיחוך והעביר את אגודלו על ידו החומה של דודי. "קדימה" התעלם דודי מדבריו ומשך סיגריה דקה מכיס מעילו. הוא הדליק אותה בעזרת מצית קטנה שהונחה לצד הלוח. "מעשן אה…" מנשה נד בראשו באי הבנה והזיז את מלכו צעד אחד ימינה. עשן שחור אפף את פניו של מנשה והוא השתעל קלות. "אתה רואה" פלט את המילים בין העשן הכבד. "אפילו העשן השחור הזה יצא מסיגריה לבנה, העולם מפריד בין השחורים והלבנים." דודי הרגיש את זעמו זורם בגופו השברירי. "שח" אמר לבסוף וקירב את מלכתו אל המלך הלבן "ומט".